מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום שלישי, 16 בינואר 2018

אל לב המאפליה



ההזיה

אני כידוע חובב מסעות. ולא רק מסעות פיזיים, גם מסע רוחני, או נפשי, הוא מסע שעשוי לעבור בדרך קשה, מלאה חתחתים ומהמורות, ולהגיע למחוזות מרוממי נפש. כשראיתי לראשונה את הסרט "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה, יותר משעשו עלי רושם עלילת הסרט והאמירה הפוליטית שלו, או אפילו הצילומים, המוזיקה והמשחק יוצאי הדופן, תפס אותי המסע ההזוי בספינת המשמר הקטנה, במעלה הנהר המסתורי והסוראליסטי, אל תוך הג'ונגל העבה, הפראי, וכל הסכנות שהוא צופן.



(מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו")


לפעמים אומרים לי שאני 'חי בסרט'. בדרך כלל אומרים את זה כדי לבטל איזו דעה או רעיון שהבעתי והשומעים לא מצאו שום נימוקים אחרים לבטל אותו. וזה מצליח להם, אני שומע את זה ומשתתק. אבל בתוכי אני רואה בזה מחמאה גדולה, כי אני שואף לחיות בסרט. זו שאיפת חיי. אני טוען שהחיים הם הסרט הפרטי שלי, שבו אני מגלם את הגיבור, זה שהכל קורה לו, שרגע הוא בעננים וברגע הבא באשפתות, שבסצנה אחת הוא מצליח מעל ומעבר, ובסצנה הבאה הוא כישלון מחפיר. כמו בחיים.

ראיתי את הסרט הזה כמה וכמה פעמים, ותמיד בסצנות שבהן הסירה מטרטרת בעצלתיים במעלה הנהר, לא מודעת לסכנה האורבת בשוט הבא, אני פוזל לצידי המסך כדי לנסות להציץ אל עומק הג'ונגל הנושק לגדת הנהר, לגלות את הארמונות והמקדשים העתיקים הטמונים בו, ואת הפראים הלוטשים עיניים מן המסתור. פעם, חשבתי לעצמי, כשתהיה לי ספינה קטנה למסעותיי, אעשה בעצמי את המסע במעלה נהר המקונג ויובליו, כשאני הוא הבמאי והשחקן הראשי, אבל בחיים עצמם.



(מתוך הסרט "אפוקליפסה עכשיו")


ואז בא החורף, והצטיידתי באופניים חדשים - "קונה רוב", אופני גראבל קלילים וחמודים (ותודה לחבר'ה מ"אופני סלאלום", איציק, רונן ופטריק, שנתנו את הנשמה ונענו בגבורה לכל שגעונותי), וחשבתי על מסע חורף קצר ולא רחוק מדי, כדי לנסות את האופניים, וכדי שלא נקפא עד הקיץ. אבל רק המחשבה על ה'לא רחוק מדי', כלומר אירופה הקפואה, עשתה לי צמרמורת. וזה היה הרגע שבו נהר המקונג צץ ועלה מן האוב, והזכיר לי שבדיוק עכשיו חמים ונעים אצלו, ואין מונסונים, ובקיצור מתי רואים אותך?


המסלול

טוב נו, אז התחלתי לעלעל בבלוגים ולשקוע במפות, והתחלתי להבין שלעשות את נהר המקונג כולו כמו שמתבקש, מהקרחונים בטיבט ועד הדלתה בוייטנאם, זה סיפור של לפחות חצי שנה, ואוקיינוסים של בוץ. ממש לא 'קצר ולא רחוק מידי'. אבל זה כבר נתפס לי. כפרים צפים ומקדשים שהג'ונגל בלע לא רצו לצאת לי מהראש. אז אולי אני אעשה גיחה קטנה, חשבתי, רק להריח את האזור, טיול הכנה קטן לפני החצי שנה עצמה. שוב שקעתי במפות, ויצאתי עם מסלול של כ- 1800 קילומטר שמתחיל בבנגקוק, חוצה את קמבודיה מזרחה עד המקונג ועושה את חלקו הדרומי של הנהר מגבול לאוס ועד פנום פן. החלק הצפוני יחכה לתורו. אמור לקחת לי כחמישה שבועות במתינות, עם זמן לפזול לצדדים, כמו שאני אוהב. מיד גל של התרגשות שטף אותי - זה נראה משהו בר ביצוע!



המסלול (כפוף כמובן לשינויים ספונטניים בשטח)


השיטוטים באינטרנט גילו לי שהאזור די פופולרי בקרב הטוררים. יש ברשת עשרות בלוגים של סייקליסטים שעשו את זה בווריאציות שונות, וחוצי עולם על אופניים (יש המון כאלה, מאות בכל רגע נתון) שעברו באזור בדרכם מסין אל הפיליפינים. אין מסלולים רשמיים או מקובלים כי יש מעט מאוד דרכים בכלל באזור, ועוד פחות דרכים סלולות, כך שכולם אוכלים את אותו אבק באותן דרכים. רואים את זה בבירור גם במפת החום של סטרבה.

מרבית הבלוגים מדווחים שהמקומיים נחמדים וחייכנים, ושאין בעיה של אוכל ולינה. כמה מהם אפילו ממליצים לוותר על אוהל וציוד שינה ובישול. מזג האוויר צפוי להיות די חם, סביב 30 ביום ו 20 בלילה, והמסלול כולו שטוח לחלוטין ולא עובר גובה 200 מ' בשום נקודה. נשמע קליל והרבה פחות מאיים ממה שחשבתי, ולכן יצא שבכמה שעות של ריכוז תכננתי לי מסלול עם כמה ווריאציות לזגזג ביניהן וכמה אפשריות סיום, לגמרי ממוחי הקודח, בלי להעתיק מסלולים של אחרים.


ציוד, זיווד (או איך שתקראו לזה)

אחת החוכמות הגדולות של הבייקפקרים והטוררים כשהם מזוודים אופניים למסע, זה להחליט מה לא לקחת. על מה אפשר לוותר, ועדיין לא להגיע למצב שחסר לך משהו מאוד חיוני באמצע המסע, כי אם ניקח הכל, הרי נצטרך לשנע איתנו טון לאורך כל הדרך. מאז המסע הראשון, כשהמשקל הכללי שלי (אופניים+ציוד) היה כ 45 ק"ג, שיפרתי עמדות בהדרגה ממסע למסע, עד שבמסע האחרון בבלקן הגעתי למשקל של כ 37 ק"ג כולל הכל. כשאני אומר "הכול', הכוונה היא לציוד מלא: אוהל וציוד שינה, גזיה וציוד בישול, ערכת תיקונים מקיפה, ביגוד לשלוש עונות (כלומר לכל מזג אוויר מלבד חורף וקור קיצוני) וכל האלקטרוניקה.

הפעם, אחרי החלפת האופניים (2.5 קילו פחות), ויתור על הסבל הקדמי והתיקים (2.3 קילו פחות), וגם את הציוד צמצמתי בהתאם לאקלים הטרופי: אני לוקח אוהל קל רק כדי להרגיש שיש לי בית, מוותר על סק"ש ולוקח רק ליינר, ערכת בישול מצומצמת ומעט מאוד בגדים (אגב, לגבי בגדים, התזה שלי אומרת שטישרט אחת מספיקה למסע של שנה, כי בכל חור בעולם אני יכול לקנות טישרט ברגע שזאת שעלי כבר מסריחה מידי), כך שכעת האופניים עם כל הציוד עליהם שוקלים לא יותר מ- 28.5 קילו! חתיכת דיאטה!



קונה קוראים לצבע הזה "מידנייט בלו"


וכמו שחקן התאטרון הותיק, שאומר שההתרגשות שלפני העלייה לבמה לא פוחתת עם השנים, כך גם אני, עם כל הניסיון שצברתי, מתרגש ביג טיים - עוד שלושה ימים לטיסה!

(וזה רק הפוסט הראשון, הישארו איתי...)


יום ראשון, 3 בדצמבר 2017

הבלקן - מסע בין עולמות חלק שני

מעבר הגבול ממונטנגרו לאלבניה היה מפחיד. היה תור ארוך בשמש יוקדת, והאיש בביקורת הגבולות בצד המונטנגרי נעץ בי מבט נוקב שניות ארוכות, קם מכיסאו ונעלם פנימה עם הדרכון שלי. לאחר כמה דקות מורטות עצבים הוא חזר, דפק חותמת וזרק לי את הדרכון בגסות. בצד האלבני שני זקיפים חמושים הורו לי לרדת מהאופניים ולהתלוות אליהם פנימה. בפנים קצין עצבני שאל אותי שאלות בלי להמתין לתשובות, והורה לזקיפים ללוות אותי לחדר אחר, שבו פקיד אחר עלעל שוב ושוב בדפי הדרכון שלי, ולבסוף התרצה ושם חותמת.

הבלקן - מסע בין עולמות

חלק שני





מיובש ומרוט עצבים יצאתי ממעבר הגבול אל השמש ומיד עטה עלי חבורה של עשרות צוענים בבלויי סחבות שניסו למכור לי דברים תוך שהם רבים בניהם, חוסמים אותי ודוחפים אותי. הילדים המשיכו לרדוף אחרי עוד מאות מטרים, מנסים להיתלות על האופניים וכמעט מפילים אותי. בצידי הכביש הצר והמשובש היו בקתות דלות ובתים מתפוררים ורכבתי כאחוז תזזית כדי לצאת משם, אבל למעשה שקעתי פנימה יותר ויותר, כפי שלמדתי בימים הבאים.


שקודר / מבוא לאלבניה
בסופו של אותו יום מתוח הגעתי לעיר שקודר והצלחתי למצוא קמפ נחמד שהיה בשבילי סוג של עיר מקלט. פגשתי שם את המשפחה הרוכבת - זוג שוודי עם שתי ילדות קטנות, שני זוגות אופניים וטריילר עמוס, שהגיעו ברכיבה מאמסטרדם. היינו באותה דילמה: איך חוצים את הרכסים הגבוהים לכיוון צפון יוון. ישבנו יחד על המפות וחיפשנו דרכים. לבסוף הם החליטו לפנות מזרחה לכיוון מקדוניה, ואני החלטתי להמשיך דרומה לטירנה, ומשם לאגם אוכריד.


נשארתי שם יום נוסף ויצאתי להסתובב בעיר בניסיון להסתגל לעולם החדש שלי. זו עיר שעיקרה שכונות פועלים עלובות ובמכרזה פתאום אזור שכולו כיכרות עם פסלי ענק של מצביאים וגנרלים ושדרות רחבות וישרות כמו סרגל ומבני ציבור ענקיים בסגנון סובייטי, והכל ישן, בלוי ומתקלף. אבל ראיתי שמבחינת אוכל לא תהיה לי שום בעיה באלבניה, שזו נחמה לא קטנה. החלפתי כסף, קניתי כרטיס סים מקומי ויצאתי לדרך למחרת עם שחר מאושש ונחוש מתמיד.


שקודר


באו ברכיבה מאמסטרדם!


האוטוסטרדה ההזויה
הדרך לטירנה החלה בכביש צר, גרוע ועמוס. לאחר כמה עשרות קילומטרים לפתע הכביש הפך לאוטוסטרדה חדישה ממש כמו בעולם המתוקן, עם גדרות הפרדה ואספלט איכותי, אפילו עם שוליים ברוחב נתיב שלם. גן עדן לרוכב? לא בדיוק. השוליים היו עמוסים בטוסטוסים מעשנים, תלת-אופנועים עתיקים, חמורים, פרדות, והכי הזוי: אנשים עם מבט אטום שעומדים באמצע הכביש ולא זזים. מצידי האוטוסטרדה היו עשרות תחנות דלק ומתחמי קניות בכל כמה מאות מטרים, שנראו חדישים ומודרניים מרחוק אבל מקרוב רואים שהם נטושים ומוזנחים…


רכבתי על האוטוסטרדה הזו כאילו אני בסרט. מצד אחד הייתי קצת מודאג לגבי איך אני הולך להסתדר פה, מצד שני הייתי מרותק למראות החולפים: איש מנסה לתקן טוסטוס,  איש ואישה מתווכחים,  סככת אבטיחים שהתמוטטה על הסחורה וכו'.  מידי פעם סטיתי לאיזה כפר כדי לאכול ולנוח, וזה היה כאילו חזרתי חמישים שנה בזמן. באיזה בית קפה שאלתי מה נסגר עם האוטוסטרדה הזו, בתשובה קיבלתי מבטים נוגים וספיקת כפיים ביאוש. זה הזכיר לי את המשפט שאמרו אצלנו על פרשת הולילנד: "כשאתה רואה את מגדלי הולילנד אתה רואה איך נראית שחיתות". השחיטות כאן זעקה לשמיים.


נטוש


ואז פתאום, לאחר כמאה קילומטרים, האוטוסטרדה נקטעה. נגמר הכסף. או נשדד. היא חזרה להיות כביש צר מלא בורות, עמוס ורועש ביותר. מכאן ועד מרכז טירנה, כעשרים קילומטר קדימה, זה נהיה דחוס יותר ויותר, פשוט פקק תנועה גדול שזז איכשהו בזחילה. עשן האגזוזים המקולקלים היה כל כך עבה, שממש לא הצלחתי לנשום, שלא לדבר על הרעש. המטרה שלי הייתה לעבור מהר את העיר הזו, והתעכבתי רק לשוארמה חטופה. בסופו של יום ארוך ומתיש מצאתי מלון הגיוני בקצה המזרחי של העיר, עם המבט להרים.


האופרה של טירנה (מזכיר את היכל התרבות שלנו, לא?)


אלבניה הייתה קשה לי. הייתי במשבר ואלה היו ימים מדוכדכים. כול יום נלחמתי עם קשיי הדרך עד אפיסת כוחות, ונפלתי לשינה חטופה לקראת היום הבא. כמה קילומטרים אחרי טירנה שוב חזרה האוטוסטרדה ההזויה ומיד נכנסה למנהרה, ואני נאלצתי לקחת את הכביש הישן העולה בסרפנטינות מפותלות אל ראש הרכס. מהרגע שעליתי עליו הכל השתנה. הכביש היה מפותל ותלול אבל ריק לגמרי, וסוף סוף רכבתי בטבע, באוויר צח, והכי חשוב - בשקט. רק טפיחת הצמיגים שלי וציוץ הציפורים. כשהגעתי לראש הרכס המשבר כבר היה מאחורי. מצאתי שם מסעדה ששרדה עוד מלפני שהמנהרה שאבה אליה את כל התנועה, ובה כבש שלם מסתובב על שיפוד מול נוף ספקטקולרי, גבוה מעל העמקים שמסביב, ושבה נפשי.


מכאן והלאה אלבניה כבר לא הציקה לי. בימים הבאים טיפסתי בהדרגה מעמק לעמק, וככול שהתקדמתי האוכלוסייה נעשתה דלילה יותר והאוויר צלול יותר, עד שהגעתי לאותו מעבר הרים שמצידו האחר נגלה לי אגם אוכריד, וברגע אחד עברתי לעולם שמימי של חלום או אגדה. האגם בצבע טורקיז רך המתמזג עם מדרונות ההרים הכחלחלים, שמתמזגים עם השמיים הכחולים, והכל כמו מאחורי צעיף ערפל דק. גלשתי בהתרוממות נפש אל גדות האגם וביליתי סביבו יומיים שלווים ופסטורליים.


אגם אוכריד


חבל מקדוניה, צפון יוון
מעבר הגבול ליוון עבר חלק וזרק אותי שוב לעולם אחר, כאילו חזרתי באבחת חותמת בדרכון אל אירופה הקלאסית, המחבקת. מצאתי את עצמי רוכב בכביש צדדי בין הרים וגיאיות, חוצה מעת לעת כפר מנומנם ובמרכזו טברנה שלווה, גולש לאורכו של נחל, ונהנה מכל רגע. מדהים כמה האווירה יכולה להשתנות מקצה לקצה בכמה דקות של מעבר גבול. בסופו של יום הגעתי לאסטוריה, עיר יפהפייה עם היסטוריה יהודית, ששוכנת על גדת האגם המקסים שלה. באכסניה שמצאתי מעברו האחר של האגם נפלתי על כנס של אירגון "אות הכפרה והשלום", שחוקרים קהילות יהודיות שנכחדו ללא זכר באירופה. קהילה כזו הייתה באסטוריה לפני המלחמה, ואנשי הארגון איתרו בתי כנסת שנותרו בעיר ניסו לרתום את השלטונות לשמר אותם. הם אימצו אותי ליום אחד של הרצאות ודיונים, שהיה מרתק מאין כמוהו.


אסטוריה


בעזרת המחשב השולחני של המלון תכננתי לי מסלול מתון יחסית אל סלוניקי. חבל מקדוניה הוא חבל הררי ומבותר, אבל מצאתי נתיב דרך שרשרת של אגמים ועמקים, נתיב שהתגלה כקסם אחד גדול. רכבתי לי בשלווה דרך כפרים ציוריים שתלויים על המדרונות, על גדות נחלים בין בוסתנים ויערות, ישבתי בטברנות שכוחות אל ונהניתי עד כמה שנפשי יכלה להכיל. ושוב, לגמרי במקרה, הגעתי לאדסה, עיר שיושבת על נהר ששוצף בעשרות פלגים בסמטאות העיר, וממנה נשקף העמק הגדול שנמשך עד פאתי סלוניקי. הסתובבתי בעיר הזאת ובמפלים שלה מהופנט, וחשבתי כמה מזל יש לי להגיע דווקא לכאן…


חבל מקדוניה


למחרת יצאתי ליום הארוך והאינטנסיבי ביותר בכל המסע. באותו יום רכבתי בכבישים ראשיים ועמוסים והיו לי כמה פנצ'רים בשני הגלגלים, לא מצאתי זכר לאתר הקמפינג שמסומן במפה, ונאלצתי לשנות כיוון ולמצוא לי מלון ממש עם השקיעה, אחרי 110 קילומטרים מעצבנים ומתישים. אבל המלון התגלה כנחמד, וסלוניקי היא אחלה עיר לבלות בה שלושה ימים של אוכל ושוטטות. במלון בסלוניקי פגשתי איש יקר בשם מיצוס, ויחד ישבנו במסעדות מופלאות שבהן הארוחה נמשכת שעות.


רחוב בסלוניקי


אל הגבול הטורקי
כשיצאתי מסלוניקי מזרחה נותרו לי כ 600 ק"מ עד איסטנבול. דיוושתי במרץ על הגבעות עד שהגעתי למפרץ יפהפה ומולו אי קטן, וכאן החל הקטע הפסטורלי האמיתי של המסע. השתכנתי בקמפ הנעים בדיוק מול האי, שחיתי, טיילתי לאורך החוף, ישבתי בטברנות ואמרתי שלום לאנשים. כך זה נמשך כך כמה ימים טובים, כשבכל יום אני מטפס על שלוחה או מצוק ונוחת במפרץ הפסטורלי הבא, עם הקמפ המגניב שלו והאי שמולו. לכל אורך הדרך מצאתי אתרים ארכיאולוגיים מעניינים, ערי מחוז נידחות שלכל אחת מהן עבר של גירוש והגליה של היהודים בימי המלחמה, וגם עוד ועוד ערי מבצר עתיקות וקסומות…


חופי מקדוניה


הגעתי אל אלכסנדרופולי (כן, יש עיר כזו), התחנה האחרונה שלי לפני גבול טורקיה, בשעה מאוחרת אחרי יום רכיבה ארוך וקשה. אתר הקמפינג היה די המוני ומטונף. הקמתי את האוהל במהירות ושקעתי במפות כדי להבין מה לפניי. קצת חששתי מהגבול הזה, במיוחד אחרי חוויות גבול מונטנגרו - אלבניה. בלי קשר אלי ולהיותי ישראלי, יוון ותורכיה הן אוייבות, ויש הרבה דם רע בינייהם, כך שציפיתי לגבול מתוח. שלושים הקילומטרים עד הגבול ושלושים הקילומטרים אחריו עד העיר הטורקית הראשונה נראו במפה שוממים לגמרי, ואחרי שאעבור את הגבול, שוב אפול לעולם אחר ושונה שאין לי שמץ של מושג מה טיבו. בבוקר טיפלתי באופניים, חיזקתי שימנתי, הצטיידתי במזון שיספיק לי ליומיים שלושה, ויצאתי לדרך מלא חששות.


אבל הדרך דווקא זרמה. הגעתי לגבול מוקדם מהצפוי ועברתי חלק, וגם הדרך עד לעיירה הטורקית עברה מהר. העיר הייתה עלובה וענייה אבל התושבים חמים ואנושיים, וכל המתח מהבוקר התפוגג. מצאתי מלון, האוכל היה פשוט ונפלא, ואפילו ביליתי בחתונה שהתרחשה מתחת לחלוני.


חתונה. גם אני שם


מעבר העולמות הפעם היה שונה מכל המעברים הקודמים. זה לא היה רק עניין של שפה אחרת או רמת חיים שונה, אלא המעבר מהמערב אל המזרח בכבודו ובעצמו. בגבול יוון הייתי עדיין במערב, כשרכבתי בשערי העיירה אל הרחוב הראשי, כבר הייתי במזרח. זה האדריכלות הקשתית, הערבסקות המעטרות את המסגד, הסוחרים בפתחי החנויות, הריחות בשוק, וגם המשא ומתן הפתלתל שניהלתי עם בעל המלון, והתה הכהה והבקלווה שקיבלתי בסוף הארוחה. עליתי על דרך המשי, אין ספק.


תמיד לקראת הסוף, בלג האחרון של המסע, כשהיעד כבר בהישג יד, אני נעשה קצר רוח, ממוקד מטרה ונחוש. רכבתי בימים האחרונים האלה כאחוז אמוק מהשכם בבוקר ועד תשישות, מחשב קילומטרים וקווי גובה, מאתר בשארית כוחותיי מלון וארוחה, ונופל לשינה חטופה. וככול שאני נלחם קדימה, הדרך נעשית קשה ומציקה יותר. זה מתחיל ברוח נגדית וברולינג הילס שלא נגמרים, ממשיך בצפיפות הולכת וגוברת בכבישים ככל שמתקרבים לעיר הגדולה, ובמקביל גם עלייה הדרגתית במחירים וירידה חדה במאור פנים וביחס אישי. כך קרה שאין לי שום דבר מיוחד לספר על הימים האלה, מלבד אנקדוטה מגוחכת אחת שבה נכנסתי בטעות למלון שהתגלה כבית זונות, ובכל זאת נשארתי שם כל הלילה עם כל השיגולים הקולניים המתרחשים סביבי. וגם היו לי אלף פנצ'רים בימים האלה. דווקא בימים האלה, כמו תמיד לקראת הסיום.


הדרך לאיסטנבול


התחנה האחרונה
הגעתי למלון שהזמנתי מהדרך ב"סולטן אחמט" שבלב העיר העתיקה של איסטנבול ברגליים כושלות מעייפות, שחוק נפשית, רעב, צמא, וגמור באופן כללי. אבל אז הסתבר שהמלון לא מאפשר לי להכניס את האופניים, החדר צר וחנוק והצוות הוא חבורה של אנטיפתים. רבתי איתם עד שכמעט התעלפתי, ולבסוף עזבתי הכל וצעדתי את 400 המטרים עד הרחבה הגדולה של איה סופיה והמסגד הכחול, כדי להגיד לעצמי הינה, הגעתי לאיסטנבול! ולסיים את המסע.


אין טעם שאכנס כאן לתיאורים של איסטנבול, אומר רק שבעיניי זו אחת הערים היפות והמסקרנות בעולם, והיא בדיוק הגשר בין מזרח ומערב בכל מובן שעולה על הדעת. בשבילי להגיע על אופניים לאיסטנבול היה חלום, משאת נפש, אובססיה חולנית שנמשכה יותר מארבע שנים, מהרגע שעליתי על האופניים בפתח הטרמינל של אמסטרדם בתחילתו של המסע הראשון. הגשמה של חלום? ההיפך הגמור - מותו וקבורתו של חלום. הגשמת החלום נמשכה ארבע שנים וכעשרים אלף קילומטרים, ועברה דרך ברלין ופראג, פירנצה ורומא, בישקק ואוש, פורטלנד וניו יורק.


דייגים באיסטנבול


עכשיו, כשאני עומד ברחבה הגדולה של איסטנבול ומסיים מסע עמוק ומרתק מאין כמוהו, האופוריה, התרוממות הנפש של סיומו של מסע נמהלת לי באיזה כובד. החלום, הוויז'ן הזה שסחב קדימה ארבע שנים נגוז, ומכאן והלאה אני צריך למשוך לבד. כמו כשקמים בבוקר עם איזו תוגה, כי נאלצנו להיפרד מחלום מתוק וקסום, ולהתעורר לתוך הריאליטי.



יום שני, 20 בנובמבר 2017

הבלקן - מסע בין עולמות

קובי אשל - חמוש באופניים
הבלקן - מסע בין עולמות
חלק ראשון


אין לי מושג מה באמת דחף אותי למסע הזה. אני יכול לחשוב על כמה סיבות ולהמציא עוד כמה, אבל ת'כלס, כנראה שזו הייתה פשוט גחמה. איפה שהוא בסוף המוח עוד תקוע לי זה שלא השלמתי את חציית אירופה אי אז במסע הראשון, שבו, כזכור (למי שזכור), רכבתי מאמסטרדם עד רומא ולא הגעתי לאיסטנבול, מה שלא מאפשר לי להשוויץ שחציתי שתי יבשות בלי קצת לשקר.


מנופי הבלקן

לא עשיתי הכנות מדוקדקות למסע הזה. לא רציתי להידבק לאיזה מסלול פופולרי שכולם רוכבים בו. רציתי לגלות את הארץ, לא את התפאורה התיירותית שלה. הורדתי לסמראטפון את המפות של כל הבלקן לשימוש אוף-ליין, ושלושה מסלולים ידועים שחוצים אותו בדרכים שונות, מרוחקים מאות קילומטרים זה מזה, בלי שאני מחליט מראש באיזה מהם אני בוחר.

מסך הברזל
נחתי בווינה עם כרטיס לכיוון אחד. ווינה זה ווינה – עיר שכולה תפאורה. הסתובבתי קצת בארמונות, ישבתי בבתי קפה והזמנתי שניצל ווינאי. הכיף האמיתי היה באתר הקמפינג, שם הכרתי אנשים והשתתפתי במסיבת ברביקיו מגניבה והופעה בלתי נשכחת של תזמורת ביג בנד בסגנון רטרו. לאחר שלושה ימים של עצלות ונהנתנות בווינה, עליתי על האופניים ויצאתי לאורך הדנובה אל ברטיסלאבה שבסלובקיה. רק 70 ק"מ של רכיבה, ועולם אחר לגמרי. בשלב זה עדיין לא ידעתי שאני בעצם במסע בין עולמות. אם נגיד שווינה היא קצפת עם דובדבן, ברטיסלאבה היא לחם וגבינה. עיר שממהרת  לעבודה בבוקר באין ספור חשמליות ואופניים, ונדלקת בערב לכמה שעות של אורות נוצצים ובארים אפלוליים.


ברטיסלאבה

מברטיסלאבה פניתי דרומה, על מסלול יורו וולו 13 "מסך הברזל", בדרך אופניים סלולה ונוחה ומסומנת למופת, כך שבימים הבאים זרמתי עם השלטים ולא נזקקתי למפה בכלל. המסלול הוביל על הגבול שבין הונגריה ואוסטריה, שני עולמות אחרים ושונים בתכלית זה מזה, כשבכל ערב אני משתכן בעולם אחר, בכיס אחד יש לי יורו ובשני פורינט ואני נאבק לא להתבלבל ולערבב בין המטבעות. שום דבר לא היה קל בימים האלה: ערב גרמנית נוקשה - ערב הונגרית מתנגנת. ערב עם אנשים חמורי סבר וקשי יום – ערב עם עשירים קרי מזג ואטומי מבט. ערב בחדר קטן ונעים במלון צנוע – ערב באתר קמפינג מפונפן שעולה פי ארבעה מהחדר של אתמול...


התחלתי להבין שזו מהות המסלול הזה, "שביל מסך הברזל" - שנבנה ע"י אונסק"ו ולכן הוא כל כך משולט ומושקע - זה בעצם ממוריאל לגבול ההיסטורי בין הגוש המזרחי למערב בימי המלחמה הקרה. אמנם היום אין שום סימנים פיזיים בשטח, לא גדר לא שער ולא צ'ק פוינט, אבל ההבדל התרבותי והפער ברמת החיים משני צדי הקו המדומיין הזה הוא עצום, וחי ובועט גם היום. זה סקרן אותי בהתחלה, אבל דרש המון אנרגיות נפשיות, ולאחר כמה ימים מצאתי את עצמי על ספסל אקראי מותש לגמרי ומתקשה לגייס את האנרגיה הדרושה כדי למצוא לעצמי לינה וארוחה. התחלתי לחשוב האם מתאים לי 3000 קילומטר באווירה הזו בלי שזה מוביל לאתרי טבע או נוף מיוחדים. טיול אנתרופולוגי/היסטורי שכזה. ההרים הכחלחלים שנשקפו ממערב  קרצו לי, ובהחלטה של רגע קמתי, נטשתי את מסך הברזל ופניתי מערבה, אל עומק בולגריה ואל ההרים.
שביל מסך הברזל

המסע מתחיל לתפוס כיוון
מכאן והלאה חתרתי את דרכי בניווט חופשי כשאני מתכנן בכל ערב את המסלול ליום המחר, והניווט והרכיבה תפסו את כל הפוקוס. הגבעות הנמוכות גבהו והפכו להרים, והתחלתי לשים לב למבנה הטופוגרפי של ארץ הבלקן, שהיא כולה רכסים רכסים, צרים וארוכים, שכיוונם צפון מערב לדרום מזרח, בדיוק בניצב לכיוון התנועה שלי. בכל יום או יומיים טיפסתי על הרכס התורן וגלשתי מעברו האחר, כשבאופק אני כבר רואה את הרכס הבא. עד שנפלתי על העיר קוסיג הקסומה, והבנתי שאני בעצם במסע שרשרת בין ערי מבצר עתיקות, יפות כמו תכשיטים, שנקרות בדרכי לגמרי במקרה…


ישבתי בקוסיג שני לילות במלון פאר (במחיר שבאוסטריה לא היה מספיק לקמפינג), ונהניתי מכל דקה. היה בעיר איזה חג, ובלב המבצר נקלעתי לפסטיבל מסורתי עם תלבושות אבירים, ריקודים מסורתיים ויריות תותח. שוטטתי על החומות שעות, נכנסתי לשיחה עם עוברים ושבים וקניתי פירות בשוק. כשיצאתי מהעיר מערבה כבר היה לי ברור שאני חותר לעבר החוף האדריאטי למרות שזה מרחיק אותי מאיסטנבול ומאריך לי את הדרך. רציתי לראות ים. לקחתי אזימוט אל זגרב כשאני מחפש את הדרכים המתונות יותר בין ההרים ההולכים וגובהים.


קוסיג

כבר כמעט שהסתגלתי להונגריה, כשעברתי פתאום לעולם חדש – קרואטיה. זה נראה לי כאילו הדליקו את האור: אנשים חייכנים ואופטימיים לעומת ההונגרים הנוגים ומדוכדכים, דוכני פירות וירקות בכל מקום, והאוכל בכלל נהיה מגוון ועשיר עם פיצריות מהממות בכל פינה וואספרסו חזק וטוב, והרבה מהתושבים דוברי אנגלית או לפחות מבינים. ושוב נדרשתי לפנות כיס למטבע חדש – קונה, ולהסתגל לשער המרה חדש ולמחירים אחרים...

כשהגעתי לזגרב כעבור כמה ימים כבר הייתי עמוק בתוך המסע, מתקדם יפה, נהנה מהיערות ולא נבהל מעליות. זגרב, עיר מגובבת, מבולגנת וקצת פסיכית, הייתה בשבילי תחנה ראשונה. לצד הסתובבות בעיר העתיקה וחיפוש אובססיבי אחר המסעדה האולטימטיבית, התארגנתי להמשך המסע שכבר היה מגובש לי בראש: אל החוף האדריאטי ודרומה לאורך החוף עד צפון יוון, משם מזרחה אל סלוניקי, ועוד מזרחה אל ים מרמרה ואל איסטנבול. הסתובבתי בחנויות אאוט דור והצטיידתי במזרון מתנפח חדש (הישן התפנצ'ר) ובלוני גז ועוד כמה פריטים, ושלחתי הביתה בדואר כמה פריטים מיותרים.


אל החוף האדריאטי
הדרך אל החוף הייתה רכבת הרים מטורפת. כל יום טיפסתי על רכס בגובה שבין 800 ל 1200 מטר בכבישים צדדיים ובעליות תלולות, וצנחתי לעמק חדש, יפה יותר מקודמו. לא תמיד מצאתי מקום לינה וחניתי פעמיים או שלוש בר בשטח, ביער ועל שפת אגם בקמפ נטוש. אלה היו ימים מעניינים וכיפיים שעפו כמו הרוח. הסתגלתי לקרואטיה ומצאתי בה מדינה נעימה עם תושבים נעימים וחייכנים, ובתנופת פיתוח שניכרת בכל מקום. נחתתי על ספליט, העיר הבאה בשרשרת ערי המבצר, בירידות מהממות מגובה 1200 מטר, כשמתחתי נגלה קו חוף עוצר נשימה ביופיו. עצרתי על מדף סלע בחצי הגובה, הכנתי קפה וחשבתי איזה מזל שעזבתי את מסך הברזל והגעתי לכאן, ואיזה רעיון אדיר זה לטייל על אופניים, ואיזה גאון היה מי שהמציא את הגלגל.


בין זגרב לספליט

חופי קרואטיה
מהרגע שהגעתי לחוף התחלתי לפגוש רוכבים. ספליט נמצאת על מסלול יורו וולו 8, שהוא מסלול די פופולרי, ועל הקו שבין ספליט ודוברובניק בכל יום פגשתי טורר או שניים, ונהייתי קצת יותר סוציאלי. אין מה לעשות, תמיד אתה חובר לדומים לך, זה טבע האדם. זכורים לי במיוחד שני ספרדים שהתחילו במדריד ומתכננים לסיים ברומא, פולניה בשם ווילמינה שעד היום חברה שלי בפייס, ויפני חמוד, איתו רכבתי יום שלם בחברותא מושלמת ובלי להחליף מילה.

ביליתי בספליט וסביבותיה ארבעה ימים. שכרתי דירת סטודיו נהדרת בלב העיר, סיירתי בעיר העתיקה היפהפייה בין החומות, הסתובבתי שעות לאורך הרציפים בנמל והבסטות בשוק והשתכרתי בבארים שיקיים לתיירים. התיירים זאת בעיה. הם מציפים את האתרים בהמוניהם ומשטיחים כל דבר יפה או מעניין עד הפיכתו לבנאלי, וכמובן מעלים את המחירים לגבהים דמיוניים. בניגוד לרצוני ולאופי שלי מצאתי את עצמי הולך לאן שכולם הולכים, נסחף בזרם שתעשיית התיירות יצרה, שכולו פייק, תפאורה, הצגה, ומסחטת כספים מטורפת. ועל אף זאת, ביודעי שכל קו החוף לאורך אלף קילומטר דרומה הוא שטח כבוש של תעשיית התיירות, ניסיתי להיטמע, להתמזג, להתבונן על התופעה האנושית הזו כתופעת טבע,  וליהנות מהיופי הקמאי של רכסי הבלקן הצוללים אל הים באין ספור מצוקים וגאיות, ויוצרים אלפיי איים שהם פסגות הרכסים ששקעו בים. בייחוד משך אותי האי חוואר, סכין סלע חדה באורך כשמונים קילומטר ובגובה 500 מטר מעל פני הים. כך קרה שעזבתי את ספליט על סיפונה של מעבורת, בדרכי אל קצה האי.


ספליט


האי חוואר היה ללא ספק אחד משיאי המסע. כפרים ציוריים בני מאות שנים שתלויים על מדרונות תלולים מעל הים, חופים נסתרים בין הצוקים, שבאחד מהם הקמתי את האוהל שלי, ותאנים וגפנים ועדרי צאן בכל מקום. והכי כיף – כמעט נקי מתיירים. האי הררי מאוד והרכיבה הייתה קשה, ולקח לי יומיים ארוכים ומתישים לעבור את 80 הקילומטרים אל הקצה הדרומי.


מבט מהאי חוואר אל היבשת

כבר לגמרי הסתגלתי לקרואטיה ולנרטיב החדש של המסע - 'שרשרת ערי מבצר עתיקות', כשהנרטיב הראשון - 'מסע בין עולמות' הרים ראש ונפלתי על בוסניה בהפתעה גמורה. עולם אחר זה ביטוי חלש למעבר הזה, דחיסות ותזזיתיות כזו עוד לא ראיתי. זו רצועת חוף קצרה, לא יותר מ 15 ק"מ, שניתנה לבוסניה כמוצא יחיד לים, וכל בוסניה והרצגובינה באה לכאן באוטובוסים מטרטרים כדי לתפוס פלאז'ה, וכל הבלקן ואחותו שולחים לנמל הצפוף סמיטריילרים, וכל המוני התיירים שעל קו ספליט - דוברובניק (ובהם אני), שמתים כבר לעבור ולנשום אוויר... בקיצור, בלילה דחוסה של חופי רחצה שמפוצצים עד אפס מקום, ערמות של מלונות זה על גבי זה ופקק תנועה אחד גדול 24/7. לקח לי יממה שלמה, כולל לינה הזויה בחדר עם חלון ראווה פתוח לרחוב, לחצות את 15 הקילומטרים הפסיכים האלה. אם רציתי 'לראות עולם', אז לפעמים זה מה שזה.

דוברובניק
כבר כמה ימים לפני שהגעתי לדוברובניק שמתי לב שאני חלק מנחיל ענק של תיירים שזורם אל העיר, וזה שיא העונה, כך שידעתי מראש שיהיה קשה להשיג מקום לינה. לכן חשבתי להתחכם ולהזמין חדר כמה ימים מראש והרחק ממרכז העיר - בהיותי בעל אופניים, 10-15 קילומטר הצידה לא מהווים בשבילי בעיה. אבל הכל היה מלא. בסוף מצאתי מיטה באכסניית נוער בקצה המרוחק, והצליח לי. נפלתי ממש טוב.


בין ספליט לדוברובניק

אני מת על אכסניות. אתה מקבל מיטה חורקת באולם עם עוד עשרים מיטות (שזה ארבעים גרביים מסריחות), אפס נוחות, אפס פרטיות ותור ארוך למקלחת, וגם ערימה של אנשים יפים, מגניבים, מיוחדים, בערבוביה עליזה ודחוסה כמו במסיבת אסיד ביער, ובהם גם כמה חברים לדרך, אנשים שהם במסע - כמוני.

מיד כשנכנסתי לאכסניה פגשתי את דווין, רוכב אמריקאי שגר ברלין ונתקע פה עם תקלה באופניים, והפכנו לחברים תוך דקה. זה נדיר, אבל קורה לפעמים שאתה פוגש מישהו ותוך שני משפטים אתה יודע שיהיה מעניין, יש עם מי לדבר. ישבנו יחד באכסניה שלושה ימים, כשדווין ממתין לחלקי חילוף לאופניים שלו, ואני נח אחרי כעשרה ימים של רכיבה קשה בכביש צר ועמוס ללא שוליים ועליות שלא נגמרות, ועם נופים עוצרי נשימה ועיירות מבצר קסומות. 'עשינו' יחד את דוברובניק ומצאנו אותה יפה ומקסימה, אפילו ים התיירים לא הפריע לנו.


דוברובניק

מונטנגרו
יום רכיבה אחד מדוברובניק, גולת הכותרת של שרשרת ערי המבצר העתיקות, שוב נפלתי לעולם חדש. קו החוף הדרמטי נהיה דרמטי עוד יותר, עם הרים גבוהים שצונחים ישר לתוך הים ועשרות איים קטנים ומהממים מול חופי רחצה צרים בין המצוקים, וגם כבישים משובשים, תשתיות רעועות ואוכלוסייה שכולה נשמה. אנשים חייכנים,  שמחים לעזור,  סבלניים ואופטימיים. הזמנתי באינטרנט חדר, ובתוך כשעה וחצי של חיפושים אחר הכתובת, שישה אנשים שונים הכווינו אותי, ליוו אותי, התייעצו עם אחרים בשבילי, עזרו לי ושמרו לי על האופניים. והכל בסבלנות ובמאור פנים שכונתי מקסים. באמת שלא פגשתי דברים כאלה. בלילה אחר במונטנגרו, באתר קמפינג גדול ודחוס נכנסתי בשיחה עם צוות המקום, וראיתי אופטימיות, יוזמה, פתיחות ורצון אדיר להתקדם. לא פלא שלמרות התנאים הירודים, במונטנגרו הרגשתי בבית.


ועם כל זאת נדמה לי שדי פספסתי את מונטנגרו, שעיקר האטרקטיביות שלה נמצאת בהרים הגבוהים הרחק בפנים הארץ, ולשם לא הגעתי.



חופי מונטנגרו

בחצי הדרך
ככל שאני יורד דרומה ומתרחק ממרכז אירופה הארץ דלה יותר, ענייה וצפופה יותר, האנשים נמוכים ושריריים יותר וגם קולניים ותוססים. וביחס הפוך - האוכל טעים יותר, מגוון ומטובל יותר, עד שבניגוד למסעות קודמים הפעם כמעט שלא התגעגעתי לחומוס - תמיד היה איזה בורקס מעולה להרגיע את התשוקה. וכמו בכל מקום בעולם, ככל שהארץ ענייה ודלה יותר,  היא מזוהמת יותר. זה ניכר בזוהמה שמתגוללת בצידי הכבישים, שהלכה וגברה ככל שהתקדמתי דרומה.


זה כאילו שבהדרגה אירופה הולכת ונמוגה אל הלבנט ככל שהמסע מתקדם. גם הנוף השתנה בהדרגה. ההרים נעשו עגולים יותר, על המדרונות הופיעו עדרי צאן, ועצי זית ותאנה החלו להופיע בצידי הדרכים. ריחות הים התיכון המוכרים נישאו באוויר, ועוררו בי געגועים והתרגשויות. הייתי בערך באמצע הדרך לאיסטנבול, ואלה היו ימים טובים ויפים.


אבל כלום, כלום לא הכין אותי למעבר העולמות המטורף הבא שציפה לי בגבול אלבניה…

יום שישי, 22 בספטמבר 2017

איסטנבול - הנוכלת המקסימה

מדהים ההבדל בין טורקיה הכפרית, הפשוטה, שאנשיה נעימים, נדיבים, ונוהגים בזר הבא בשערם כאילו הוא הסולטן בעצמו, לבין אנשי איסטנבול חלקלקי הלשון, הערמומיים כנחשים, שיש להם אלפי דרכים פתלתלות ומחוכמות להוציא ממך עוד לירה. עמדתי כמה דקות ליד מוכר בייגלה (נקרא כאן 'גברק'), שהמחיר המקובל שלו הוא 1.25 לירה, וראיתי איך לכל אחד שניגש אליו הוא זורק מילה בשפתו ומחיר אחר לגמרי. המחירים נעו בין 1 לפועל טורקי ועד '3 בעשר' לשתי יפניות.
עמדתי ליד אוטומט לקנות כרטיס לחשמלית ולא הצלחתי להסתדר איתו. כשלחצתי על 'אנגלית' המכשיר החליף שפה לשתי שניות ומיד חזר לטורקית. "במיקרה" חלף שם מישהו והתנדב לעזור. הוא הכניס למכונה מכספו וקנה לי כרטיס תוך שהוא מדבר איתי ברצף באנגלית צחה ושואל כמה ימים אהיה פה כדי לדעת איזה כרטיס אני צריך. הוא ביקש 40 לירות, וזה מה שהיה כתוב על הצג. נתתי לו. באיחור של חמש שניות תפסתי שהוא שם במכונה רק 30, ולאחר שהכרטיס יצא הוא לחץ על כפתור ה 40 והראה לי את הצג...



אבל במחשבה נוספת ולאחר ארבעה ימים בעיר, ברור לי שזה לא שיש טורקיה הכפרית וטורקיה העירונית, אלא שאלה פנים אחרות של אותה תרבות ממש. הכפריים משתמשים בקסם הטורקי החלקלק כדי להתחבב עליך, והעירוניים מנצלים את אותו הקסם כדי לחלוב אותך. אלה מקצוענים בתיירים כפי שההם מקצוענים בלישחוט כבש. ויש לה קסם, אין מה להגיד. איסטנבול היא נוכלת מקסימה מאין כמוה.

כשהייתי באיסטנבול לפני 15 שנה היא הייתה מוצפת בישראלים. בכל פינה שמעת עברית, כולל מהסוחרים. הפעם לא ראיתי ישראלי אחד ולא שמעתי מילה בעברית. עכשיו העיר מפוצצת בערבים. סעודים עם גלביות ובורקות, עיראקים, לבנונים, וגם גרוזינים ורוסים. והמצחיק הוא שהם תמימים אפילו יותר מהאמריקאים, ועובדים עליהם בכל פינה.

אוכל הרחוב הכי טעים ומגניב נמצא על רציף הדייגים באוסקידר (הצד האסייתי של הבוספרוס), שם הדייגים פותחים מנגל, מפלטים את הדגים באיבחת סכין בעודם חיים וזורקים על הגחלים. אתה מקבל חצי דג צלוי בתוך חצי לחם, וביד השנייה חצי לימון וחצי בצל. אין, אין יותר מזה! חבל על המילים. 7 לירות (7 שקלים)





יש באיסטנבול שפע של אטרקציות מכל הסוגים. מסגדים, ארמונות, מוזיאונים, בזארים - מה שתרצו. במעט הזמן שהיה לי דגמתי מה שהספקתי, אבל בסופו של דבר האטרקציה הגדולה ביותר מבחינתי היא הים. אני לא מכיר עוד עיר בעולם שיש לה ים בתור רחוב ונתיב תחבורה ציבורית (בעצם יש את ונציה, אבל זה משהו אחר). התנועה הימית בין שלושת הגדות סביבן משתרעת העיר היא פנומנלית. בכל רגע נתון אתה קולט במבט אחד עשרות ספינות בתנועה, מזגזגות במסלולים חוצים וצולבים בסלאלום מטורף, ואין שום בעיה. מרתק לראות ספינת מעבורת ענקית באה אל המזח, מסתובבת על צירה ונצמדת לרציף עם הירכתיים ונשארת צמודה בלי להיקשר, רק בכוח מנועיה, מורידה רמפה ומאות אנשים יורדים ועולים בזריזות. לאחר 3 דקות, לא יותר, היא צופרת, מרימה רמפה וכבר היא מתרחקת ומפנה את הרציף לספינה הבאה. איזה קפיטנים מדהימים!



יום יום בשעת הצהריים, לאחר סיור הבוקר ולפני הרפתקאות הערב היה לי ריטואל קבוע: מאיפה שאני נמצא עולה על החשמלית הקרובה, נוסע לרציף הקרוב, עולה על ספינה לרציף אוסקידר, שם יש מבחר של שווארמות מדהימות מכל הסוגים, לאחר האוכל עולה על ספינה לאחד מרציפי ביוגלו, שם יש בתי קפה נפלאים על המים, ולאחר מנוחה קצרה לוקח ספינה לשוק של אמינונו, לקנות ענבים או פרי אחר ומטפס ברגל לגן של טופקפי לסייסטה על הדשא.



בקטנה
איסטנבול דוקרת את השמיים באלף מינרטים דקיקים וחדים כסיכות.

המסגדים האדירים של איסטנבול מרהיבים מבחוץ אך ריקים ואפלים בפנים.

איסטנבול מטריפה את השכל לא פחות מניו יורק, אבל באופן אחר לגמרי.

איסטנבול היא בראש וראשונה בית חרושת לתיירים.
התיירים המדהימים ביותר הם היפנים. להיסתנן לקבוצת יפנים ולשמוע את הסברי המדריך זה חוויה נדירה.
לבקש מיפני שיצלם אותך זה פרוייקט של חצי שעה

פועלי הדחק באיסטנבול הם פלסטינים.

קריאת המואזין, כשהיא לא צורחת ולא מתריסה, היא לא מציקה ואפילו נעימה.

אין כמו בזאר טורקי. הבזאר האמיתי נמצא בסימטאות שמאחורי 'הגראנד בזאר'

אחד הדברים הנחמדים זה שלירה טורקית שווה בדיוק שקל - אתה יכול להעריך בקלות בכמה דפקו אותך.




איסטנבול הערימה עלי אלף קשיים. זה התחיל בכבישים עמוסים ביותר ופקקי תנועה כל כך דחוסים שלא הצלחתי לחדור אותם עם האופניים, המשיך במלון לא מוצלח שלא אפשר לי להכניס את האופניים ונאלצתי לקשור אותם ברחוב, וחנויות האופניים שלא הסכימו לתת לי קרטון למרות שהיה להם, ואנשי המוניות לשדה שלא היו מוכנים להסיע את האופניים אפילו במחיר כפול ודרשו שאשכור ואן ל 6 נוסעים במחיר מטורף. וגם הכשלה עצמית קטנה: כרטיס הטיסה לארץ הוזמן בטעות ל 19/10 במקום 19/9, חודש מאוחר יותר, ולא ניתן היה לשנותו בסוכנויות בעיר, אלא רק בשדה התעופה.



בנסיבות אלה יצאתי לנמל התעופה ברכיבה כשאני מעמיס על האופניים את חומרי האריזה ומזוודה ענקית שקניתי, כך שלמעשה רכבתי כל הדרך מווינה שבאוסטריה עד איסטנבול בתוספת 50 קילומטרים אקסטרה, בכוח השרירים שלי בלבד. הסדרתי את עניין הכרטיס, לקחתי חדר ב'איירפורט הוטל' הסמוך ולמחרת, בבוקר 20/9 - ערב החג, פירקתי וארזתי את האופניים בפתח הטרמינל, והגעתי בדיוק בזמן לארוחת החג בבית אחותי. 
סוף הדרך.


יום שישי, 15 בספטמבר 2017

נגד הרוח / סוף הדרך

אני עומד ברחבה הגדולה, לפניי המסגד הכחול ומאחוריי איה סופיה, סביבי פזורים עשרות ספסלים, ולמרות שאני באפיסת כוחות, קצת רועד ורגלי פקות, אני לא מסוגל לשבת. לא מאמין שהגעתי לפה. למראה דוכן תירס אני נזכר שלא אכלתי מאתמול והמים נגמרו לי מזמן, אבל אני לא מרגיש שום רעב או צמא. לא מרגיש כלום. מכריח את עצמי לקנות תירס ומים, מצלם תמונה אחת, מפרסם אותה בפייס לסמן שהגעתי ומכריח את עצמי לשבת. סוף הדרך.

----------------

הרוח החלה לפני שלושה ימים. מזרחית. בדיוק בפנים. לחצתי ולחצתי ולא הצלחתי להתקדם. בהמשך גם הגבעות נהיו גבוהות יותר ותלולות. מישהו למעלה ראה את קובי מנסה לסיים את המסע, אמר בוא נוריד לו את החיוך. כל תכנון הזמנים היפה שעשיתי בהזמנת המלון, כדי להשאיר לעצמי רק קילומטרים בודדים ליום האחרון כבר התחרבש.

לקראת הערב בקושי עברתי 40 ק"מ, אבל כבר לא יכולתי יותר. ראיתי מלון עם אורות אדומים, נכנסתי. היו שני גברברים שדי לא ידעו איך לאכול אותי כשלפתע אחד מהם התעשת וניגש מאחורי הדלפק של הריספשן. שאלתי כמה, התקשקשו ביניהם וזרקו מספר. הכל נראה לי קצת לא ברור אז ביקשתי לראות את החדר קודם. עולים. בהצצה חטופה נראה לי סביר והמרפסת לים קנתה אותי, שום מלון אחר לא נראה באופק ולא היה לי כוח למטר נוסף מול הרוח. לקחתי.

לאחר התאוששות ראשונית התברר שהמזגן מטרטר, תקוע על איוורור ואין לו שלט, ושאין כיור בחדר הרחצה. רק ראש מקלחת ואסלה. בהמשך התברר שמתחת לכיסוי המיטה המפונפן והמחורר בסיגריות יש רק סדין מרושל. אוקיי, אמרתי לעצמי, נסתדר. יש לי שק שינה ומגבת משלי. בשלב מסויים ירדתי למטה שיטפלו לפחות במזגן כי באו יתושים. עכשיו היו שם ארבעה או חמישה גברברים, ובמסעדה דלקו אורות אדומים מהבהבים. נזכרתי שבכניסה למלון היה כתוב דיסקו. עדיין לא רציתי לחזור אל הרוח. וויתרתי ועליתי.

הייתה מוסיקת דיסקו מהמסעדה, לא מאוד חזקה אבל מעצבנת וחוזרת על עצמה בלופ. לא הצלחתי להרדם וחיכיתי שזה יגמר... קראתי את כל דה-מרקר, כל הארץ וכל פרשת יגאל סרנה. באחת או שתיים בלילה התחילה התרוצצות בין החדרים, צחוקים פרועים וקולניים של נשים ולחישות של גברים. מהחדרים הסמוכים עלה ריח חריף של בושם זול. זה לא פסק. בסביבות ארבע לפנות בוקר הכנתי לעצמי קפה במרפסת והסתכלתי למציאות בפנים: אני בבית זונות.

יצאתי משם עם עלות השחר. הרוח הנגדית גברה, הגבעות גבהו, והשוליים הרחבים שהיו לי עד עכשיו התצמצמו לאפס. וכרגיל בכביש בלי שוליים הופיעו המשאיות הכבדות. תנסו פעם לדווש בעליה, בהילוך 1-1, מול רוח חצי צידית עם משבים עזים ומפתיעים, ולהשאר בול על הקו הלבן כשהמשאיות משפשפות את השרוול השמאלי. לקראת צוהרים ראיתי דוכן אבטיחים. קניתי מילון ושתי בננות, וזו הייתה ארוחת הערב של אתמול, הבוקר והצהריים שלי.

הפעם, לאחר 55 קמ של מלחמת השרדות הגעתי לפינה שיש בה כמה מלונות. בחרתי את המפואר ביותר למראה וראיתי בבירור שיש בו אורחים נורמליים. שיחק לי המזל, וליד המלון הייתה קבביה מצויינת. נותרו לי כחמישים קמ למחר, עד למלון המוזמן באיסטנבול. בקטנה, אמרתי לעצמי להרמת המוראל.

יום אחרון. הרוח קצת נרגעה אבל הכביש הפך לאוטוסטרדה עצבנית ועמוסה ביותר. בליל השיגולים קראתי שיש מעבורות באיסטנבול מכל קצה לקצה. בשלב מסויים זיהיתי במפה מסוף מעבורות בקצה העיר, כ 30 קמ לפני המלון. עזבתי את האוטוסטראדה בגובה 200 מטר מפני הים ונחתתי למטה אל המזח, ביודעי שאם אין מעבורת אני מטפס הכל חזרה. לא היה. טיפסתי.

כעשרה קמ לפני היעד הופיע פתאום שביל אופניים מסודר והחיים התחילו לחייך... עד שהגעתי אל המלון, והיתברר שאין שום אפשרות להכניס את האופניים פנימה. רבתי עם פקיד הקבלה שעה שלמה, והבנתי שאני בכלל בבעיה חמורה שאיך אני אורז את האופניים לטיסה. דרשתי לדבר עם המנהל, דרשתי לבטל עיסקה, לא עזר כלום. לבסוף קשרתי את האופניים לעמוד ברחוב והלכתי ברגל לרחבה של המסגד הכחול כדי לסיים רשמית את המסע.

--- כאן נא לחזור ולקרוא את הפסקה הראשונה למעלה ---





סוף הדרך