מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום שישי, 22 בספטמבר 2017

איסטנבול - הנוכלת המקסימה

מדהים ההבדל בין טורקיה הכפרית, הפשוטה, שאנשיה נעימים, נדיבים, ונוהגים בזר הבא בשערם כאילו הוא הסולטן בעצמו, לבין אנשי איסטנבול חלקלקי הלשון, הערמומיים כנחשים, שיש להם אלפי דרכים פתלתלות ומחוכמות להוציא ממך עוד לירה. עמדתי כמה דקות ליד מוכר בייגלה (נקרא כאן 'גברק'), שהמחיר המקובל שלו הוא 1.25 לירה, וראיתי איך לכל אחד שניגש אליו הוא זורק מילה בשפתו ומחיר אחר לגמרי. המחירים נעו בין 1 לפועל טורקי ועד '3 בעשר' לשתי יפניות.
עמדתי ליד אוטומט לקנות כרטיס לחשמלית ולא הצלחתי להסתדר איתו. כשלחצתי על 'אנגלית' המכשיר החליף שפה לשתי שניות ומיד חזר לטורקית. "במיקרה" חלף שם מישהו והתנדב לעזור. הוא הכניס למכונה מכספו וקנה לי כרטיס תוך שהוא מדבר איתי ברצף באנגלית צחה ושואל כמה ימים אהיה פה כדי לדעת איזה כרטיס אני צריך. הוא ביקש 40 לירות, וזה מה שהיה כתוב על הצג. נתתי לו. באיחור של חמש שניות תפסתי שהוא שם במכונה רק 30, ולאחר שהכרטיס יצא הוא לחץ על כפתור ה 40 והראה לי את הצג...



אבל במחשבה נוספת ולאחר ארבעה ימים בעיר, ברור לי שזה לא שיש טורקיה הכפרית וטורקיה העירונית, אלא שאלה פנים אחרות של אותה תרבות ממש. הכפריים משתמשים בקסם הטורקי החלקלק כדי להתחבב עליך, והעירוניים מנצלים את אותו הקסם כדי לחלוב אותך. אלה מקצוענים בתיירים כפי שההם מקצוענים בלישחוט כבש. ויש לה קסם, אין מה להגיד. איסטנבול היא נוכלת מקסימה מאין כמוה.

כשהייתי באיסטנבול לפני 15 שנה היא הייתה מוצפת בישראלים. בכל פינה שמעת עברית, כולל מהסוחרים. הפעם לא ראיתי ישראלי אחד ולא שמעתי מילה בעברית. עכשיו העיר מפוצצת בערבים. סעודים עם גלביות ובורקות, עיראקים, לבנונים, וגם גרוזינים ורוסים. והמצחיק הוא שהם תמימים אפילו יותר מהאמריקאים, ועובדים עליהם בכל פינה.

אוכל הרחוב הכי טעים ומגניב נמצא על רציף הדייגים באוסקידר (הצד האסייתי של הבוספרוס), שם הדייגים פותחים מנגל, מפלטים את הדגים באיבחת סכין בעודם חיים וזורקים על הגחלים. אתה מקבל חצי דג צלוי בתוך חצי לחם, וביד השנייה חצי לימון וחצי בצל. אין, אין יותר מזה! חבל על המילים. 7 לירות (7 שקלים)





יש באיסטנבול שפע של אטרקציות מכל הסוגים. מסגדים, ארמונות, מוזיאונים, בזארים - מה שתרצו. במעט הזמן שהיה לי דגמתי מה שהספקתי, אבל בסופו של דבר האטרקציה הגדולה ביותר מבחינתי היא הים. אני לא מכיר עוד עיר בעולם שיש לה ים בתור רחוב ונתיב תחבורה ציבורית (בעצם יש את ונציה, אבל זה משהו אחר). התנועה הימית בין שלושת הגדות סביבן משתרעת העיר היא פנומנלית. בכל רגע נתון אתה קולט במבט אחד עשרות ספינות בתנועה, מזגזגות במסלולים חוצים וצולבים בסלאלום מטורף, ואין שום בעיה. מרתק לראות ספינת מעבורת ענקית באה אל המזח, מסתובבת על צירה ונצמדת לרציף עם הירכתיים ונשארת צמודה בלי להיקשר, רק בכוח מנועיה, מורידה רמפה ומאות אנשים יורדים ועולים בזריזות. לאחר 3 דקות, לא יותר, היא צופרת, מרימה רמפה וכבר היא מתרחקת ומפנה את הרציף לספינה הבאה. איזה קפיטנים מדהימים!



יום יום בשעת הצהריים, לאחר סיור הבוקר ולפני הרפתקאות הערב היה לי ריטואל קבוע: מאיפה שאני נמצא עולה על החשמלית הקרובה, נוסע לרציף הקרוב, עולה על ספינה לרציף אוסקידר, שם יש מבחר של שווארמות מדהימות מכל הסוגים, לאחר האוכל עולה על ספינה לאחד מרציפי ביוגלו, שם יש בתי קפה נפלאים על המים, ולאחר מנוחה קצרה לוקח ספינה לשוק של אמינונו, לקנות ענבים או פרי אחר ומטפס ברגל לגן של טופקפי לסייסטה על הדשא.



בקטנה
איסטנבול דוקרת את השמיים באלף מינרטים דקיקים וחדים כסיכות.

המסגדים האדירים של איסטנבול מרהיבים מבחוץ אך ריקים ואפלים בפנים.

איסטנבול מטריפה את השכל לא פחות מניו יורק, אבל באופן אחר לגמרי.

איסטנבול היא בראש וראשונה בית חרושת לתיירים.
התיירים המדהימים ביותר הם היפנים. להיסתנן לקבוצת יפנים ולשמוע את הסברי המדריך זה חוויה נדירה.
לבקש מיפני שיצלם אותך זה פרוייקט של חצי שעה

פועלי הדחק באיסטנבול הם פלסטינים.

קריאת המואזין, כשהיא לא צורחת ולא מתריסה, היא לא מציקה ואפילו נעימה.

אין כמו בזאר טורקי. הבזאר האמיתי נמצא בסימטאות שמאחורי 'הגראנד בזאר'

אחד הדברים הנחמדים זה שלירה טורקית שווה בדיוק שקל - אתה יכול להעריך בקלות בכמה דפקו אותך.




איסטנבול הערימה עלי אלף קשיים. זה התחיל בכבישים עמוסים ביותר ופקקי תנועה כל כך דחוסים שלא הצלחתי לחדור אותם עם האופניים, המשיך במלון לא מוצלח שלא אפשר לי להכניס את האופניים ונאלצתי לקשור אותם ברחוב, וחנויות האופניים שלא הסכימו לתת לי קרטון למרות שהיה להם, ואנשי המוניות לשדה שלא היו מוכנים להסיע את האופניים אפילו במחיר כפול ודרשו שאשכור ואן ל 6 נוסעים במחיר מטורף. וגם הכשלה עצמית קטנה: כרטיס הטיסה לארץ הוזמן בטעות ל 19/10 במקום 19/9, חודש מאוחר יותר, ולא ניתן היה לשנותו בסוכנויות בעיר, אלא רק בשדה התעופה.



בנסיבות אלה יצאתי לנמל התעופה ברכיבה כשאני מעמיס על האופניים את חומרי האריזה ומזוודה ענקית שקניתי, כך שלמעשה רכבתי כל הדרך מווינה שבאוסטריה עד איסטנבול בתוספת 50 קילומטרים אקסטרה, בכוח השרירים שלי בלבד. הסדרתי את עניין הכרטיס, לקחתי חדר ב'איירפורט הוטל' הסמוך ולמחרת, בבוקר 20/9 - ערב החג, פירקתי וארזתי את האופניים בפתח הטרמינל, והגעתי בדיוק בזמן לארוחת החג בבית אחותי. 
סוף הדרך.


יום שישי, 15 בספטמבר 2017

נגד הרוח / סוף הדרך

אני עומד ברחבה הגדולה, לפניי המסגד הכחול ומאחוריי איה סופיה, סביבי פזורים עשרות ספסלים, ולמרות שאני באפיסת כוחות, קצת רועד ורגלי פקות, אני לא מסוגל לשבת. לא מאמין שהגעתי לפה. למראה דוכן תירס אני נזכר שלא אכלתי מאתמול והמים נגמרו לי מזמן, אבל אני לא מרגיש שום רעב או צמא. לא מרגיש כלום. מכריח את עצמי לקנות תירס ומים, מצלם תמונה אחת, מפרסם אותה בפייס לסמן שהגעתי ומכריח את עצמי לשבת. סוף הדרך.

----------------

הרוח החלה לפני שלושה ימים. מזרחית. בדיוק בפנים. לחצתי ולחצתי ולא הצלחתי להתקדם. בהמשך גם הגבעות נהיו גבוהות יותר ותלולות. מישהו למעלה ראה את קובי מנסה לסיים את המסע, אמר בוא נוריד לו את החיוך. כל תכנון הזמנים היפה שעשיתי בהזמנת המלון, כדי להשאיר לעצמי רק קילומטרים בודדים ליום האחרון כבר התחרבש.

לקראת הערב בקושי עברתי 40 ק"מ, אבל כבר לא יכולתי יותר. ראיתי מלון עם אורות אדומים, נכנסתי. היו שני גברברים שדי לא ידעו איך לאכול אותי כשלפתע אחד מהם התעשת וניגש מאחורי הדלפק של הריספשן. שאלתי כמה, התקשקשו ביניהם וזרקו מספר. הכל נראה לי קצת לא ברור אז ביקשתי לראות את החדר קודם. עולים. בהצצה חטופה נראה לי סביר והמרפסת לים קנתה אותי, שום מלון אחר לא נראה באופק ולא היה לי כוח למטר נוסף מול הרוח. לקחתי.

לאחר התאוששות ראשונית התברר שהמזגן מטרטר, תקוע על איוורור ואין לו שלט, ושאין כיור בחדר הרחצה. רק ראש מקלחת ואסלה. בהמשך התברר שמתחת לכיסוי המיטה המפונפן והמחורר בסיגריות יש רק סדין מרושל. אוקיי, אמרתי לעצמי, נסתדר. יש לי שק שינה ומגבת משלי. בשלב מסויים ירדתי למטה שיטפלו לפחות במזגן כי באו יתושים. עכשיו היו שם ארבעה או חמישה גברברים, ובמסעדה דלקו אורות אדומים מהבהבים. נזכרתי שבכניסה למלון היה כתוב דיסקו. עדיין לא רציתי לחזור אל הרוח. וויתרתי ועליתי.

הייתה מוסיקת דיסקו מהמסעדה, לא מאוד חזקה אבל מעצבנת וחוזרת על עצמה בלופ. לא הצלחתי להרדם וחיכיתי שזה יגמר... קראתי את כל דה-מרקר, כל הארץ וכל פרשת יגאל סרנה. באחת או שתיים בלילה התחילה התרוצצות בין החדרים, צחוקים פרועים וקולניים של נשים ולחישות של גברים. מהחדרים הסמוכים עלה ריח חריף של בושם זול. זה לא פסק. בסביבות ארבע לפנות בוקר הכנתי לעצמי קפה במרפסת והסתכלתי למציאות בפנים: אני בבית זונות.

יצאתי משם עם עלות השחר. הרוח הנגדית גברה, הגבעות גבהו, והשוליים הרחבים שהיו לי עד עכשיו התצמצמו לאפס. וכרגיל בכביש בלי שוליים הופיעו המשאיות הכבדות. תנסו פעם לדווש בעליה, בהילוך 1-1, מול רוח חצי צידית עם משבים עזים ומפתיעים, ולהשאר בול על הקו הלבן כשהמשאיות משפשפות את השרוול השמאלי. לקראת צוהרים ראיתי דוכן אבטיחים. קניתי מילון ושתי בננות, וזו הייתה ארוחת הערב של אתמול, הבוקר והצהריים שלי.

הפעם, לאחר 55 קמ של מלחמת השרדות הגעתי לפינה שיש בה כמה מלונות. בחרתי את המפואר ביותר למראה וראיתי בבירור שיש בו אורחים נורמליים. שיחק לי המזל, וליד המלון הייתה קבביה מצויינת. נותרו לי כחמישים קמ למחר, עד למלון המוזמן באיסטנבול. בקטנה, אמרתי לעצמי להרמת המוראל.

יום אחרון. הרוח קצת נרגעה אבל הכביש הפך לאוטוסטרדה עצבנית ועמוסה ביותר. בליל השיגולים קראתי שיש מעבורות באיסטנבול מכל קצה לקצה. בשלב מסויים זיהיתי במפה מסוף מעבורות בקצה העיר, כ 30 קמ לפני המלון. עזבתי את האוטוסטראדה בגובה 200 מטר מפני הים ונחתתי למטה אל המזח, ביודעי שאם אין מעבורת אני מטפס הכל חזרה. לא היה. טיפסתי.

כעשרה קמ לפני היעד הופיע פתאום שביל אופניים מסודר והחיים התחילו לחייך... עד שהגעתי אל המלון, והיתברר שאין שום אפשרות להכניס את האופניים פנימה. רבתי עם פקיד הקבלה שעה שלמה, והבנתי שאני בכלל בבעיה חמורה שאיך אני אורז את האופניים לטיסה. דרשתי לדבר עם המנהל, דרשתי לבטל עיסקה, לא עזר כלום. לבסוף קשרתי את האופניים לעמוד ברחוב והלכתי ברגל לרחבה של המסגד הכחול כדי לסיים רשמית את המסע.

--- כאן נא לחזור ולקרוא את הפסקה הראשונה למעלה ---





סוף הדרך

יום שני, 11 בספטמבר 2017

עולם אחר

כשנכנסים לארץ חדשה, במיוחד באזורים הפריפריליים שלה שמחוץ למסלולי התיירים, כשהשפה זרה לחלוטין והמקומיים לא מורגלים לזרים, זה קצת קשה. אין שלטים באנגלית שמכווינים אותך, האנשים נראים שונים, אולי קצת מוזרים, והכל זר ואחר. וזה מרתיע. הרבה יותר קל ברובע התיירות בעיר הגדולה, שם כולם אזרחי העולם והדולר קונה הכל. במצבים האלה צריך לדעת ולזכור: אלה אנשים אחים. הם נראים שונה, לבושים אחרת, מדברים ומתנהגים אחרת, ומתפללים לאל אחר. אבל הם בני אדם. הצרכים הבסיסיים שלהם זהים לגמרי לשלי. הם יודעים את הצורך בארוחה טובה לאחר יום מפרך, במקלחת חמה, בסדין נקי ובחיוך, במאור פנים. וכשניכנס תייר לתחומם, הם שם כדי לעזור. את זה אני זוכר ומזכיר לעצמי כשאני נכנס אל העיירה הנידחת בקצה טורקיה.
אני נוסע לאט, מביט סביב, מנפנף למי שנועץ בי מבט, יודע שכאן חיים בני אדם, ושקט נפשי יורד עלי. כל הדאגות הסתיימו להיום. האנשים האלה ידאגו לי.

כשאני מגיע למרכז העיירה - שניים שלושה בתי קפה, חנות כולבו, מאפייה, קיוסק, מסגד וסביבו גן עם ספסלים וזקנים יושבים בהם - אני מחנה את האופניים באיזה צד וניגש אל הזקנים. אומר 'מה נשמע?' בעברית. הם לא יבינו, אבל האינטונציה תצא לי הכי טבעית בעברית, וזה הם מבינים מצוין. מציעים לי כיסא בצל. מישהו בא מבית הקפה עם כוס מים קרים. הוטל? הוא שואל. אני מהנהן, הוא מסמן לי בוא. את האופניים אני משאיר במקומם, הזקנים מסמנים לי שהם משגיחים. בעל בית המלון יודע כמה מילים באנגלית. בנימוס רב ובלי חטטנות הוא שואל כמה שאלות. אני עונה. כן, אני ישראלי. נוסע לאיסטנבול. כן, על האופניים.

כשאני יורד לאחר מקלחת אני הולך ישר לבית הקפה. זה מוזר: כתוב בשלט "קפה אינטרנט" אבל מגישים שם רק תה או איירן, ואין אינטרנט. אבל יש לי חבר שם. בעל הבית, זה שהביא לי מים קרים קודם. הוא מחליף כמה מילים עם המלצר, וזה מציב לי שולחן בחוץ, שם קולטים ווי פיי. אחד הזקנים מצביע על מסעדה מעבר לרחוב. מייד המלצר אומר לא, אל תקום, נביא לך את האוכל לפה. הוא שורק למלצר מהמסעדה שבא בריצה עם מפה וסכום. הוא מנסה לתאר לי את המנות. אני עוצר אותו - ממילא אני לא מבין כלום - תביא לי מה שנראה לך. "תמם!" הוא אומר בחיוך, שזה למיטב הבנתי, "סבבה", או "סגרנו". האוכל פשוט ונפלא, ערימה של קבבונים קטנים על האש, סלט, לחם.

אחר כך אני מסתובב קצת ברחוב, מציץ למסגד, שנראה ענק ומפואר מבחוץ אבל בפנים זה אולם ריק לגמרי עם שטיחים על הרצפה, קונה אשכול ענבים בחנות הירקות, קונה עוגיות במאפייה. נדמה שכולם כבר מכירים אותי. שני נערים ניגשים בהיסוס, אחד מהם מגמגם קצת אנגלית. הם שואלים כמה עולים האופניים שלי. אלפיים דולר אני אומר. הם נגנבים. לא מאמינים. אפילו אלפיים לירות טורקיות נשמע להם סכום דמיוני.

בבוקר כשאני יוצא לדרך אני רענן ומלא מרץ. יופי של חניית לילה הייתה לי כאן. ויש לי חברים ותיקים להפרד מהם: בעל הקפה שחרג ממנהגו והכין לי קפה בבוקר, המלצר מהמסעדה, אחד הנערים שהופיע משומקום, וכמובן בעל המלון שעומד בפתח ומנפנף לי. אנשים טובים. מוסלמים, אז מה.

זו בדיוק הנשמה של המסע הזה. בשביל זה באתי עד לכאן, ורק על אופניים זה אפשרי. אטרקציות, ערים עתיקות, מונומנטים מפורסמים זה יפה, אבל לא נוגע כמו מפגש עם אנשים שונים מעולמות מקבילים.

אבל עכשיו זה נגמר. עכשיו אני רוכב לאורך חוף ים מרמרה, נותרו לי עוד כ 120 ק"מ עד איסטנבול - יומיים, וככול שאני מתקרב אני בסביבה אורבנית יותר ויותר, על כבישים סואנים ומלונות זבל שאין בהם כלום. רכיבה מנהלתית. אני כבר עייף מאוד, גם פיזית גם נפשית. לא יכול להכיל עוד. מת להגיע.

 עיירה קטנה - מסגד ענק

רוליג הילס כל הדרך

השוק. המלון בדיוק מאחורי המשאית

שומרים לי על האופניים

הקופסת לבן זה מיים מינרליים

ים מרמרה, בעברית ים השיש

ניסיתי לרדת לכביש צדדי, עד שהוא נגמר לפתע

יום ראשון, 10 בספטמבר 2017

המלון שמעבר לגבול / סרט טורקי

א
קומוטיני. עיר יפה. אני מחפש מלון. כבר עברתי מלון אחד, היה מלא. בבוקינג.קום הכל מלא. מגיע לכיכר העיר, כיכר יפה, רחבה. יושב בקפה וקורא על קומוטיני, על היהודים שהיו כאן ונכלאו במחסני הטבק, הופשטו והוסעו בקרונות פתוחים בגשם ובקור אל מחנות השמד. מחפש את בית הקברות היהודי, לא מוצא. עדיין אין לי מלון. מתחיל להתנהל אל היציאה מהעיר לכיוון אלכסנדרופולי, התחנה האחרונה שלי ביוון. חושב על קמפינג בשטח. והינה, בדיוק ביציאה מהעיר מלון. מלא, אבל תמתין... מצאו לי חדר!
---
מתחת למלון פיצרייה. בפנים זקן רזה וזקוף עם קוקו. אני מזמין וממתין, פתאום נדמה לי ששמעתי שהוא אמר משהו בלאדינו לאישה שבפנים. לא נעים לי לשאול... כשהוא מביא את הפיצה אני זורק לו, ג'ידיו? (יהודי בלאדינו) הוא מאדים. מורדכי, הוא לוחש לי, אבל תיקרא לי בבקשה ניקו. וכאן פניו נחתמו.
קאט.

ב
אני רוכב באוטוסטרדה. הכביש הישן ארוך ומפותל והתפתיתי לאוטוסטרדה. שוטר על אופנוע עוצר אותי ומכריח אותי לחזור לאחור 10 קילומטר ולרדת לכביש הישן.
----
על מדרגות כניסייה קטנה באמצע שומקום אני מחליף רפידות. נגמרו לי הברקסים. זה לא הולך חלק ולוקח המון זמן. הכביש הישן מטפס ומטפס. הוא הולך על תוואי דרך רומית עתיקה. למרות שלפניי עוד דרך ארוכה, אני עוצר, קורא את השלטים, הכביש ריק לגמרי והנוף משגע! תודה לשוטר!
---
כמעט ערב. אני עוצר במכולת בכפר עתיק. בכל מקום מתקני ייבוש טבק. הריח מתקתק וחריף. זהו הטבק הטורקי המפורסם שממנו עשויות הסיגריות החריפות יותר, מה שנקרא 'טורקיש בלנד'. אבל, כמובן, כאן הוא נקרא טבק יווני, לא להתבלבל. במכולת נערה בעלת חזות מוסלמית. ככול שאני מתקדם מזרחה, הכניסיות מתחלפות למסגדים וגם קול המואזין מתגלגל בעמקים. אני לוקח לחם ויוגורט. היא מבינה מה אני מחפש, אצה לירכתי החנות ומביאה לי שקית עם זייתים. זה על הבית, היא מסמנת לי. מתוקה.
קאט

ג
אור אחרון, הקמפינג של אלכסנדרופולי. זה מתחם ענק שראה ימים יפים יותר. מאות קמפרים מכל הסוגים. בליל שפות. מימיני אופנוען בודד עם שק שינה ללא אוהל. הוא פורש יריעה גדולה על האופנוע וישן מתחת. משמאלי דוברי הונגרית. אני מקים את האוהל בחושך, לא טורח לחפש את הפנס. אני רצוץ. היה יום קשה. במסעדה אני מזמין רק סלט יווני ולחם. לא יכול להריח יותר פורק צ'ופס וסופלאקי. הסלט משגע!
---
לא מצליח להרדם. הקמפ הומה ורועש. מכל המסעדות והבארים שעל החוף מנגן רמבטיקו צרוד עד השעות הקטנות. או שאולי זה המתח לקראת הגבול הטורקי. לא יודע למה הגבול הזה מלחיץ אותי. זה עולם אחר שם, אני יודע. שוב, מעולם לעולם. אני יוצא מהאוהל באישון לילה, מסתובב על החוף בתחתונים למרות שאני רועד מקור.
קאט

ד
45 קילומטר לגבול. גבעות ועוד גבעות. אני מתקשה להניע את האופניים ולפתח קצב. חם. אני זוחל, והזמן זולג. אני עוצר בתחנת דלק נידחת בצד הדרך. האיש מוציא לי מים קרים ומציע לי כיסא בצל.
---
אני עוצר ליד תאנה. מאז קרואטיה לאורך כל הדרך יש עצי תאנה בר בצידי הכביש, עם פירות קטנים ומתוקים מדבש. ג'יפ שבא מולי רואה אותי קוטף, ולפתע הוא עוצר ורץ לעברי עם אשכול ענבים קרים. תענוג!
---
20 קילומטר לגבול. מסעדה קטנה בעיירה נידחת. מה יש לאכול? סופלאקי. פרנצ' פרייז, ציזיקי. הבשר שרוף מידי, הציזיקי מפוצץ בשום. הצ'יפס בסדר. אין קולה, רק איזה מיץ פחית בטעם מגעיל. קפה יווני. טוב. אני מודאג. אחרי הגבול לא מסומן לי שום מלון בטווח 30 ק"מ. אבל אני יודע שיש. תמיד ליד גבול יש. אנשים נתקעים, צריכים מלון. איך אני אוסף את עצמי וקם?
קאט

ה
המסוף היווני. תורים ארוכים אבל זה זז. מכס - צ'ק. פספורט קונטרול - צ'ק. בדיוק במרכז הגשר שמעל הנהר, שם עובר הגבול, שני זקיפים מתוחים עם דגל יווני גדול, מטר קדימה שני זקיפים טורקיים עם דגל טורקי. עברתי! מכאן זה 250 קילומטרים עד לכיכר טקסים, ולהפגנה הקבועה נגד ארדואן!
---
הצ'פוינט הטורקי עבר חלק. אפילו הייתי אומר חלקלק. ישראילי? סע! לא צריך דרכון, סע! אבל האוטוסטרדה נגמרה. כביש מתפורר, מלא בורות. מבנים נטושים. מלון לשעבר שמזמן סגר שעריו... אני פותח אינטרנט, מת. מה עכשיו? לאן?
---
10 ק"מ קדימה, בפנייה שמאלה, יש שם עיירה. נדמה לי שגוגל מפות, כשעוד היה לי אותו, ציין שם שני פנסיונים. כבר כמעט ערב, אין לי כוח לעוד 30 ק"מ עכשיו. אני פונה, מנסה את מזלי. הינה, זיהיתי שלט פנסיון. כלום. סגור. ממשיך לכיוון למרכז העיירה, שואל מישהו, הוטל? הוא מסמן לי עם היד תמשיך...
קאט

ו
מסעדה קטנה, צמודה ל"מלון שבת" (Otel sebat), המלון שלי. הסתובבתי והסתובבתי עד שזיהיתי את השלט והבנתי שזה מלון. יש במסעדה כסאות ישנים, קצת חורקים, אבל נוחים, ויש דלפק קטן ובו 3 סירים גדולים על פלטה חשמלית. אלה התבשילים. אתה בוחר ומתיישב לשולחן, וכעבור שלוש דקות זה מגיע. מרק שעועית אדום וסמיך, תבשיל עוף ותפוחי אדמה, לחם לבן. כשביקשתי קולה, רץ הנער מהדלת האחורית לקיוסק שליד והביא. אח, אח, אני כל כך נהנה! סוף סוף אוכל אמיתי... קצת חריף, טעים! בעל המסעדה כל כך עדין, נעים הליכות, מביע טוב. כשאני מבקש קפה הנער שוב יוצא שלוח, וכעבור חמש דקות מגיע הזקן מימול עם טס, ועליו קפה, קובית בקלווה וכוס מים קרים. תענוג, כבר אמרתי?

אבל רגע, אמרנו אוטל שבת... (כך כתוב, otel) אז בטח דימיינתם דלתות זכוכית, אריחי שיש, שטיחים, מעלית... אז דימיינתם! נכנסתי לאולם אפל וריק שבעומקו שולחן רעוע ומאחוריו יושב אפנדי. הוטל? כן, בטח, בויירון! (בבקשה!), !תכניס גם את האופניים! כמה? 25 בלי מקלחת, 40 עם מקלחת, 15 רק מקלחת. 40? נשמע לי מחיר מוגזם בשביל החור הזה. אפשר לראות את החדר? בטח! מדרגות טחובות וחשוכות שתי קומות למעלה, שטיחים מתקלפים, מוכתמים, בצבע לא מוגדר, אבק בפינות, פה מטאטא מעוך, שם דלי מטונף, אבל החדר סביר, סדינים נקיים, ואין לי לאן ללכת... לקחתי. ואז הסתבר שזה 40 לירות טורקיות, שהם 10 יורו!
קאט

10 בלילה. מתחת לחלוני מתרחשת חתונה. עוד לילה לא שקט. עניין של גורל, אין מה לעשות. כסאות מקושטים כאלה עוד לא ראיתי. שקט לא יהיה לי פה. אבל טוב לי פה. אנשים חורשי טוב, לא מרגיש ממורמר, לא נרגן. פתאום אני מתמלא שמחה, לובש את בגדי החמודות שלי (ג'ינס וטישרט לא-כל-כך מסריחה) ויורד, מתערבב, שמח, קונה צמר גפן סוכר, נהנה!


הכנייסיות הפכו למסגדים

כפר עתיק

טבק טורקי - אופס- יווני


מלון שבת

חדרי

ראיתם כסאות מקושטים ככה?

החתונה בעיצומה ואני שם!

יום שלישי, 5 בספטמבר 2017

החופים של מקדוניה

מהרגע שעליתי על האופניים ועזבתי את סלוניקי, המצב השתפר. נותרו לי כ 600 ק"מ עד איסטנבול, ויצאתי לדרך נחוש ונמרץ. על פי המפה, הקטע שלפני הוא התעלומה הגדולה של המסע. יוון כאילו נמוגה אל גבול טורקיה. פחות ופחות ישובים, פחות כבישים ודרכים, מעט מאוד אייקונים של מלונות או קמפים. גם הטופוגרפיה מסובכת ולא לגמרי מובנת לי. עשרות מפרצים ומפרצונים מופרדים ע"י צוקים גבוהים או נמוכים, ועם כפרים קטנטנים שלפחות על פי המפה אין בהם כלום. הרצועה שסביב הגבול, משהו כמו 50-70 ק"מ מכל צד, נראית שוממה לגמרי, ורק כביש אחד חוצה את הגבול באיזור החוף.

יצאתי מסלוניקי ישירות מזרחה והקילומטרים זרמו. אין ספק שהמנוחה עשתה לי טוב. לאחר כמאה קילומטרים מול רוח נגדית קשה נחתתי במפרץ הנגדי ממש באור אחרון, והגעתי אל קמפ יפה, שממוקם בשולי כפר דייגים שהפך לעיירת נופש, על חוף חולי רחב וריק מאופק עד אופק שמעלה על הדעת את סיני. רק בבוקר ראיתי באמת כמה יפה המקום - והחלטתי להשאר. יום של בטלה, כביסה, שחיה, ועוד בטלה...

חופי מקדוניה נהדרים. הנופים לא בדיוק דרמטיים, אלא יש בהם יופי שקט, נעים לעין, רגוע ושליו, עם כפרים קטנטנים על חופי זהב חוליים ורחבים, וריקים לגמרי. כל כמה דקות, תוך כדי רכיבה אני פוזל אל החוף וכמעט מתפתה להקים את האוהל כאן, בדיוק פה, ולהתנחל עד סוף הדורות. יש גם אתרים ארכיאולוגים מעניינים בדרך, שרידי מבצרים ומגדלים, וליידם שלטי הסבר. אני עוצר, קורא, לוקח ת'זמן. אתמול, לאחר 70 קילומטרים של נחת (ירד גשם אבל לא הפריע לי) הגעתי שוב לקמפ, אולי היפה ביותר עד כה (אם יש בכלל דבר כזה), מול אי קטן שצצץ מהים בדיוק מימול, ואז, כשהשמים מעוננים והכל אפור, בדיוק ברגע השקיעה נקרע חור בעננים, והאי, רק האי, לרגע אחד, נצבע בזהב על רקע האפור שמסביב... עמדתי על נחול מהופנט. ממש התגלות... (מקווה שמצלמת הסמרטפון הצליחה עם זה).

הבוקר יצאתי קצת בעצלתיים. המסע הזה לא מפסיק להפתיע. יוון מהממת. משכן האלים. גם אני אם הייתי אל הייתי גר פה. לפעמים קשה לי להכיל הכל. זה כמעט גדול עליי. לכן אני רושם באובססיביות, שלא לשכוח. שיהיו לי עדים. אתם העדים שלי.

לא חלפו 20 קילומטר עברתי איזה אוכף בין מפרצים, ונפלתי, שוב בהפתעה גמורה, על העיר קבלה (Kavala). אגדה. מה אגיד ולא אמרתי? יפה, מקסימה? מפרץ יפה, בדיוק בגודל שהעין מקיפה במבט אחד, והעיר, כמו תכשיט, נוזלת מההרים אל הים, על הצוק חומה ומבצר, ואליו מובילה אמת מים גבוהה מאוד מהמושלמות שראיתי. ממש נעצרה נשימתי ואני לא צוחק. וגם נמל קיבלתי לפצות אותי על סלוניקי, נמל דייגים חי, ערני, ציורי כמו שרק נמל דייגים יכול להיות.

הסתובבתי בעיר כל היום ולעת ערב התקדמתי למפרץ הבא שבו מסומן קמפ. אז זהו, שהקמפ תפוס כולו ע"י אגודת ה"גולדווינג", האופנוע המוגזם הזה שנראה כמו אוטובוס עם בגז' של רכבת ואורות של משאית? זה. מאות כאלה. ביקשתי התחננתי, מצאו לי מקום. האופנוענים הכרסתנים ראו את האופניים ואמרו - הוא לא משלם, הוא משלנו. אמרתי זה האופנוע הכי שמן שראיתי ואתם האופנוענים הכי שמנים. אמרו אתה מדבר? אתה האופניים הכי שמנים שאנחנו ראינו!


תל חי זה כאן?




הספסל שעליו קובי אשל כתב את הבלוג שלו

זה בכלל יכול להיות?

האמה של קבלה

המבצר של קבלה

הנמל


ללא מילים

הכל מצופה עור

היוונים לא שכחו את קפריסין הגזולה

יום שני, 4 בספטמבר 2017

מיצוס / מותו של נמל


תמיד אהבתי ספינות ונמלים. בתור טיול בר-מצווה, הורי שלחו אותי עם דודתי לביקור אצל סבי וקרובי משפחה באיזמיר. טיסה, נסיעה לחו"ל בכלל, הייתה אז עסק לעשירים, אבל הורי הצליחו במאמץ רב ובקומבינות ופרוטקציות למצוא לנו מקום באוניה. ההפלגה ארכה שלושה ימים, שבהם נקלענו לים סוער והאוניה היטלטלה ככליפת אגוז. אני חטפתי מחלת ים נוראית ולא הפסקתי להקיא, ואף על פי כן לא ויתרתי על מקומי על הסיפון, סמוך לחרטום הספינה.

סבי ז"ל, יהודי חכם שהיה סוחר בדים בשוק של איזמיר, עלה על העניין, ובכל בוקר, לאחר שהסדיר את ענייני החנות, היה לוקח אותי אל נמל שהיה שוקק וסואן, ומפקיד אותי אצל חבריו הסוורים למשך היום, והם היו עורכים לי סיורים גנובים בספינות משא ובין המחסנים והסחורות. פעם או פעמיים אף הגניבו אותי לספינת דייג להפלגה של כמה שעות (גם שם התהפכה לי הבטן אבל לא היה איכפת לי).

מאז ועד היום אני נמשך לנמלים ולערי נמל. על הנמל של סלוניקי נכתב במדריכי הטיולים שהוא הנמל הראשי של יוון (לא נכון, פיראוס הוא הראשי), ושיוצאות ממנו ספינות לכל פינה בים התיכון. לכן אין פלא שדבר ראשון שחיפשתי בסלוניקי זה הנמל. ולא רק כדי לראות אותו - הייתה לי גם תכנית מגירה למצוא לי איזו הפלגה עם האופניים, לאיזה אי נניח, לרכוב בו קצת, ולתפוס מעבורת לנמל מזרחי יותר, שמקרב אותי לאיסטנבול. כמו שעשיתי בספליט שבקרואטיה עם האי חוור.

מיצוס
בלילה כשהגעתי למלון, מלבד פקיד הקבלה היה שם עוד אדם שישב בלובי, והוא עזר לי להכניס את האופניים לחדר המזוודות. משום מה התרשמתי שהוא מצוות המלון. בבוקר למחרת הוא גם היה שם, ניגשתי ושאלתי אותו איך מגיעים לנמל. הוא אמר אתה בטח מתכוון למגדל הלבן. אני מתכוון לנמל, איפה שהאוניות חונות, אמרתי. אהה, נכון, הוא אמר, יש שם איזה מוזיאון, והסביר לי.

מצאתי נמל שומם וריק. הלכתי והלכתי בין מחסנים ריקים, מגרשי ענק מוזנחים ושוממים, רציפים מחלידים, ארוכים ארוכים. באחת הפינות ראיתי שלט "כרטיסים למעבורת". עברתי דרך אולם "נסעים יוצאים" גדול וריק, ואולם "הפלגות מקומיות", גם הוא ריק, ובקצה האולם היה משרד אחד פעיל ועליו שלט "כרטיסים". הפקידה נראתה משועממת ואדישה. שאלתי אם אפשר לקבל מפה או תוכנית הפלגות. אין. יש רק מעבורת אחת, פעם ביום, שהולכת לאיים האלה והאלה, 100 יורו הלוך חזור, וצריך להזמין כרטיסים מראש. קצת נדהמתי. לא האמנתי. ניסיתי להכנס איתה לשיחה, להבין מה קורה עם הנמל הזה, כלום. היא לא שיתפה פעולה. הסתובבתי עוד קצת בנמל השומם, באחד המחסנים מצאתי את מה שאמור להיות מוזיאון הצילום. לא היה שם כלום מלבד כמה סטודנטים שעבדו בשיפוץ המבנה. לבסוף, בפחי נפש, עזבתי את המקום.

לעומת הנמל, העיר סלוניקי עליזה ותוססת. אין בה מונומנטים או אטרקציות מיוחדות שלא ראינו בכל עיר מבצר אחרת, ואין בה גם 'עיר עתיקה' וציורית כמו בדוברובניק או בעכו (קראתי שהעיר העתיקה נחרבה כולה בשריפת ענק שהייתה כאן ב 1917). אבל מטווה הרחובות, שבנוי על פי המתכונת הרומית, נהדר ומרחיב דעת, ולמרות הצפיפות והעומס התנועה זורמת יפה וחכם. ועוד משהו בענייני אדריכלות: אין בעיר הזו גורדי שחקים בכלל, מקסימום 8 קומות, והיא בנויה כולה על גבעה המשתפלת לים, כך שכל בתיה פונים לים, וכל הרחובות האורכיים נפתחים בכיכרות רחבות אל הים, וכך גם בעומק העיר נושבת רוח ים. נהדר!

הלכתי לחפש לי ארוחה. עסק מבלבל, כי אתה נכנס לרחוב שכולו מסעדות בשרשרת - מה תבחר? מה אתה מבין? ובמיוחד שחיפסתי משהו שהוא לא סופלאקי, שיצא לי כבר מכל החורים. ופתאום באחת הפינות קלטתי את האיש מהמלון. מייד ניגשתי אליו והוא הזמין אותי לשולחנו. "אם אתה מחפש מסעדה - מצאת", אמר לי, "וגם התיישבת בשולחן הנכון!" לחצנו ידיים. שמו מיצוס. תוך דקות השולחן עטה מפה, ונמלא צלוחיות קטנות עם מיני תבשילים ריחניים, ולצידם סלטים, זיתים וגבינות, בדיוק מה שחיפשתי!

ישבנו שם כמה שעות טובות. הוא דובר אנגלית טובה, והשיחה קלחה. הוא גר באחד מעיירות השדה במקדוניה, והוא כאן לרגל עסקים. כלומר עסקים שהיו. הייתה לו חנות הלבשה בעיר שלו, אבל הזמנים השתנו וה"מותגים" אכלו הכל. הוא נהג לבוא לסלוניקי לחידוש המלאי שלו פעמיים בשנה למשך שבוע, ויש לו חדר קבוע במלון שלנו זה שנים. עכשיו, כשהעסק שלו חוסל, אישתו מתה וילדיו פזורים בעולם, הוא ממשיך לבוא לסלוניקי פעמיים בשנה כדי לא לחוש את הבדידות, לדבריו.

אין טברנות אוטנטיות. המילה 'טברנה' לא מופיעה בכלל בשלטי המסעדות. כששאלתי את מיצוס, אמר שאים אני רואה טברנה, זה פייק לתיירים. יביאו איזה זקן שיקשקש בבוזוקי ויחלבו לך את הכסף. "הזמנים מתחלפים ידידי, רק אנחנו נשארים". "רוצה אוטנטי? צא מהמלון ב 11 בלילה, שב באחד הבארים, תשתה קצת, ותראה את השמחה ברחובות. מכל העולם התיירים באים לכאן לשמוח, זה לא משנה בוזוקי או לא בוזוקי, השמחה היא אוטנטית ובשבילה אני פה".

באותו לילה עשיתי כדיברי מיצוס. יצאתי, שתיתי, אפילו נדמה לי שרקדתי, אבל חזרתי למלון מדוכדך. הדרך קראה לי. רציתי לחזור לאופניים, להיות בתנועה, התגעגתי לאוהל, לגזייה, לזיעה. עלו בדעתי שורותיו של מיכה שיטרית:
"מיליוני אנשים לבד / ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה..."