מסעות קומים

מסעות קודמים:
חוצה אירופה 2014 - מאמסטרדם לרומא במאה יום, רשומות 1-73
קירגיזסטן 2015 - מעבר להרי הפמיר, סדרת כתבות בבייקפאנל

יום רביעי, 16 באוגוסט 2017

סטפנוביץ השלישי

זה התחיל כיום כמעט שגרתי. לאחר פרידה נרגשת מדווין ומג'וני המלצר של ההוסטל (שמו האמיתי לא נודע), שהיה האיש שלנו בהנהלה, יצאתי לדרך במטרה כללית לכסות 50 קילומטר דרומה, וכל קילומטר נוסף זה בונוס. ההיילייט של היום: מעבר הגבול למונטנגרו. במעבר היה תור ארוך, ובעומדי בתור קיבלתי ס.מ.ס ממפעיל הסלולר הקרואטי שבמדינה שאני נכנס אליה לא יהיה לי שרות. זה גרם לי לאיזו פאניקה רגעית, ומיהרתי לפתוח בוקינג.קום ולחפש לינה בעיר הקרובה הרצג-נובי. מצאתי "אמפטמן סטפנוביץ'" עם מרפסת. נראה נחמד, הזמנתי. עד כאן הכל טוב.

שלוש שעות קדימה
אני מגיע להרצג-נובי, העיר כולה בנויה על מידרון תלול, והדירה לפי הנ"צ של בוקינג נמצאת אי שם בחצי המדרון, אלא שמופיעה הודעה שאני לא מכוון, ולכן הנ"צ לא מדויקת ב - 64 מטרים. בהרצג-נובי 64 מטרים זה משהו כמו 50 מטר אנכי, כל סמטאות העיר הן מדרגות. מה עושים?

התחלתי לרדת במדרגות בניסיון להתקרב לנקודה במידת האפשר, כשכול מדרגה שאני יורד מדאיגה אותי פצצות, כי הרי ברור אצטרך לעלות אותה חזרה... כשאני בול על הנקודה במסך, שזה יוצא בין מדרגה 152 ל 153 - כלום. כמה מדרגות ממני סלון תסרוקות. נכנס, שואל. בפנים ספרית ומסתפרת. כן, הן אומרות, יש פה סטפנוביץ, אבל מסובך להסביר לך. תופסות בחור נחמד שהן מכירות ברחוב - זה שכונה, כולם מכירים את כולם, כך התרשמתי - והוא אומר לי בוא אחרי. ממשיכים לרדת...

הינה, זה הבית , הוא אומר. הוא רואה שאין לי איך להציב את האופניים במדרון, אומר לי אני אכנס, אביא מישהו. יוצאת אישה. כן כאן סטפנוביץ, אבל יש עוד אחד. מסבירה לבחור בקרואטית, כבר לא נעים לי ממנו, תסביר לי אני כבר אמצא. תעלה ככה, ואז ככה, ואז תרד קצת וזה הבית הפינתי. אשר יגורתי בא לי - אין סיכוי שאני מעלה את הארבעים קילו במדרגות, מתחיל לפרק את התיקים, בא איזה ילד אומר שם יש רמפה, תלך משם. בא איתי ועוזר לי לדחוף. אני מנסה להמשיך לפי ההסבר, כבר אין לי כוח למדרגה אחת נוספת. שואל עוברת ושבה, היא מתייעצת עם שכנה זקנה שנראת אחת שיודעת. השיחה בקרואטית, אני לא מבין מילה, אבל מפענח את האינטונציות והג'סטות, וזה נשמע לי בערך ככה:

הזקנה - יש שלושה סטפנוביץ, מה את לא יודעת? שיילך שם ושם
האישה - שם הוא כבר היה, זה לא הם.
הזקנה - אז שילך שם.
האישה - מה פתאום! הם לא משכירים. מכירה אותם. יש את סטפנוביץ מויישה (שם מומצא) אולי הוא משכיר.
הזקנה - תגידי, התחרפנת לגמרי? הוא כבר מת!
האישה - כן, אבל אח שלו אברם (שם מומצא) גר בבית, לא? אולי הוא משכיר?
הזקנה - אז שיילך שם. מה אכפת לי אני.

לפתע לאישה יש רעיון. יש לך מספר טלפון? אני מאתר את המספר באישור ההזמנה. מצלצלים... אין תשובה. עוד ניסיון... כלום. טוב, היא אומרת. בוא, עולים. מצביעה על מדרגות אינסופיות. אני נאלץ לפרק את התיקים ולהעלות את כל העסק בשתי נגלות. יוצאת לי הנשמה, וזאת כבר השניה שיוצאת לי היום, ואני לא חתול. היא מרחמת, תופסת איזה בחור שעוזר לסחוב את התיקים. מגיעים חזרה קרוב לנ"צ שממנה התחלתי, ממש מאחורי הסלון תסרוקות. זה הבית, היא מצביעה.

הבית גדול יפה, עם חצר טרסות מטופחת, אבל שומם. דופק בדלת, כלום. הולך מסביב דופק בדלת האחורית, יוצא איש הלום שינה. סטפנוביץ? כן, כן, אהה! אתה מבוקינג! וולקאם וולקאם! מראה לי דירת סטודיו מקסימה עם חצר פרטית ומטבחון, מסביר לי איך מתפעלים הכל ורושם לי סיסמה לאינטרנט, ואז אני נזכר באישה שעדיין שומרת לי על האופניים למעלה...





יום שני, 14 באוגוסט 2017

הוסטל דוברובניק

אני לא אוהב מלונות. כמה יותר כוכבים - ככה פחות אוהב. כמה יותר יקרים החיוכים יותר מזוייפים. אוקיי, זה נוח, מסודר, יש שירות, אבל אני מעדיף קמפינג, שם אני פוגש אנשים כמוני, עם סיפורים מהדרך, כמו שלי. ואם אני באמת עייף ורוצה "פינוק", בד אנד ברקפסט תפור עלי, שם יש מאמא שאיכפת לה אם נוח לך. או סתם פונדק דרכים עם חדרים למעלה ובאר למטה. אני הרי רק אורח ללילה. מקלחת, אוכל ושעה של שיחה נעימה לפני השינה. זה מה שאני רוצה.

אבל הוסטל, מה שמכונה אצלנו "אכסניית נוער", זה גולת הכותרת. אפס נוחות, אפס פרטיות, אפס אינטימיות. אתה מקבל מיטה חורקת באולם שינה שבו עשרים מיטות, וסדין. וכן, בקצה המסדרון יש גם מקלחת המונית בסגנון צבאי, שאם נפלת עליה ברגע יחסית שקט, יש זרם מים סביר, ולעיתים גם שרידי מים חמים.

אבל בהוסטל יש עולם ומלואו. ממש. אנשים מכל העולם שלא בוחלים בקושי. שסוחבים תרמיל, שמכינים לעצמם את האוכל, שחולקים צינצנת רוטב פסטה עם חברים מקצה אחר של העולם שהכירו לפני דקה. והם מוכנים לשוחח איתך, רוצים לשמוע אותך, מתים לספר לך, לצחוק איתך, לחלוק איתך בירה.

ב"הוסטל מרינה" בדוברובניק פגשתי את דווין. הוא ראה אותי עולה על הרמפה עם האופניים ברכיבה, קרץ לי וזז לקצה הספסל שעליו ישב כדי לפנות לי מקום, כשהוא מסמן עם היד "אחר כך. תרשם, תשלם ותבוא". כשבאתי, הבירה כבר הייתה מוכנה. דווין הוא אמריקאי מקליפורניה שלומד בגרמניה, ובין הסימסטרים חורש את אירופה באופניים. יש לו אופני כביש מקרבון עם סבל מאולתר קטן ומעט מאוד ציוד. הוא תקוע כאן כבר שבוע כי נשבר לו הקליט והסבל התרופף ונוטה להכנס בשפיצים. אין כאן חנות אופניים בכל האזור, והוא הזמין קליט מגרמניה. מחר אמור להגיע. את בעיית הסבל פתרתי לו ברגע, פשוט נשבר בורג והיה לי בורג כזה.

דווין בחור נהדר ודיברנו שעות. גם חבר שלו סטיבן יושב איתנו, אבל הוא שתקן. הבוקר הלכתי לסופר הקרוב והכנתי לשלושתנו שקשוקה במטבחון של ההוסטל. באיזה מלון חמישה כוכבים יש דבר כזה? (ואל תענו לי כי מה אתם מבינים).

דוברובניק העתיקה עיר מגניבה ביופיה. באמת. הסתובבתי במגדלים ועל החומות, בסימטאות ובשווקים עד שנפלתי מהרגליים, ונעתקה נשימתי עשר פעמים בדקה. צילמתי וצילמתי. הייתי רוצה להיות כאן בחורף, בלי המולת התיירים המטורפת - זה שיא העונה עכשיו והעיר פשוט מפוצצת. אין טעם שאתחיל לתאר במילים את העיר, צריך פשוט לבוא ולראות. וכדאי בחורף!

מחר אצא לכיוון מונטנגרו, זה לא רחוק, כשלושים קילומטר עד הגבול, ותעלומה נוספת תתפענח לי מול העיניים...






דווין



הוסטל דוברובניק

יום שבת, 12 באוגוסט 2017

בדרך לדוברובניק

אני חותר קדימה בכביש הצר והעמוס, כולי מרוכז בתנועה, והנוף מימין משגע אותי ומסיח את דעתי מהכביש, אז אני עוצר בכל מקום שיש אפשרות לתת לעיניים להיגנב... פתאום - מעבר גבול! בוסניה! כבר סוף היום, חייב למצוא מקום לינה, עוצר במלון - מלא. עוד מלון - מלא. מנסה לפתוח בוקינג דוט קום, לא עולה. אהה, הסים הקרואטי שלי לא עובד כאן. רואה שלט על איזה בניין "rums" (השגיאה במקור) נכנס, אישה מבוגרת. כמה אתם? 1. לא. אין. יש לי רק אפרטמן לארבע. כמה? 40 יורו. אפשר לראות? יורדים במדרגות כי הבניין בנוי במדרון. חצי חדר עם רבע מטבחון שפתחו בו ספה נפתחת. אוקי, אז אני אחד - 10 יורו הולך?
בעייה. לא מבינה אנגלית (כשלא רוצים לא מבינים) מצלצלת לבת שלי, היא מדברת אנגלית. הבת: צטערת, 35 ולא משנה כמה אנשים אתה.

אבל המדאם מחייכת, לא רוצה לתת לי ללכת. גם אני לא רוצה ללכת. סימפטיה הדדית נקרא לזה. סוגרים על 30. מתארגן בחדר, ופתאום רואה שהחזית של החדר כולה וויטרינה אל הרחוב, וים אנשים עוברים ומציצים! בקיצור ישנתי ברחוב.

במסעדה מתברר שיש לבוסניה מטבע משלה ואין לי אותו. יש לי רק קונה קרואטית או יורו. אבל אין בעיה, מביאים לך חשבון שאתה לא מבין, ותשלם בדולר, יורו, קונה, מה שתרצה. החישוב נעשה במוחו של המלצר כהרף עין, ואין לך זכות ערעור. בבוקר, לאחר 8 ק"מ שוב עוברים לקרואטיה. ברוך השם יש אינטרנט והכל שוב זורם. יש לי 70 קמ עד דוברובניק, קצת מאמץ ואני שם, אבל בדיקה מהירה מגלה לי שכל המקומות מתחת ל 400$ ללילה תפוסים כי זה שיא העונה וגם סופ"ש!

ואז התחיל הגשם. מה גשם, מבול! ומה אני רוכב בגשם כמו טמבל, כשאין לי בכלל איפה להיות! עצרתי בתחנת אוטובוס ועליה כתוב "kemp 400 m" (שגיאה במקור) וכמו שלכל עלייה יש גם ירידה, כך לכל צרה יש ישועה -  קמפ מקסים והגשם הלך כלא היה!

בקמפ פגשתי את לזלי ואנגלה ההונגרים. אנשים פשוט מתוקים. לא מדברים אנגלית אבל נהינו חברים. הוא צילם ועשה עלי סרט לחבריו ההונגרים. היא הכינה גולאש מדהים. היה קסם של ערב!

עכשיו בוקר ואני אורז. נשבר השרב והתחילו רוחות סוטרות וחזקות. אבל יש לי רק כ 30 קמ עד דוברובניק. ומה יהיה עם לינה? שאלה פתוחה...

חופי הפלא

חופי הפלא 2

גרתי ברחוב

הקמפ הקסום

לזלי ואנגלה

גולאש

דוברובניק סוף סוף

יום חמישי, 10 באוגוסט 2017

הנמל האי והקמפ הנסתר

שלושה ימים הייתי בספליט, וזה מראה עד כמה אהבתי. ממש התלהבתי. ואין לי אפילו איך להסביר את זה. זו עיר מבצר רומאית, כן, רומאית (רומא אגב לא רחוקה, ממש מעבר לגלים ויש אפילו מעבורת לשם), שחומותיה שרדו כמעט בשלמות וגם כמה מגדלים ומבנים. אבל זה לא העניין. כבר ראינו עתיקות תוצרת רומא והן תמיד משובחות. נראה לי שהנקודה היא שזו עיר נמל, הנמל העיקרי של קרואטיה ועוד מדינות שכנות, והנמל עסוק ביותר, בכל רגע נתון תראה 20 כלי שייט בכל הגדלים והצורות במנוברות עצבניות נקשרות לאיזה מזח או יוצאות אל הים. ואני, אני מילדות חולה ספינות. בכל בוקר הסתובבתי על החומות וטיפסתי במגדלים, בצוהרים הלכתי לשוק לתפוס איזה חזירון על השיפוד, ובערב הסתובבתי על המזחים. מה יש בעולם יותר מזה.

ואז החלטתי לעלות על מעבורת לאי שכולו סכין, Hvar, לרכוב את כולו עד הקצה הדרומי (כ 80 קמ) ולחזור ליבשת במעבורת אחרת. מה לא נעשה, אני והאופניים, כדי לסטות מהמסלול. אז אני על האי, רכבתי כמחצית הדרך, ומלמעלה על הסכין, 350 מטר מעל הים, ראיתי את הקניון הזה וידעתי שבסופו יש מפרצון חולי קטן בין הצוקים כמו שראיתי מהספינה בדרך לכאן, שיש אליו גישה רק מהים ונסיכים סעודים באים עם היאכטות המוזהבות שלהם ועושים שם פיקניק נטוריסטי - איך לקרוא לזה. אבל לקניון שלי היתה דרך עפר די טובה. אמרתי, או שיש שם קמפ, או שאני עושה שם קמפ. צללתי מטה מטה, ורק אלוהים יודע איך אני אעלה את זה חזרה מחר.

טוב די, אני לא אגיד עוד פעם גן עדן כי כבר היינו בו רק לפני כמה ימים. 'חלקת אלוהים' בסדר? קצת סגנון סיני, חושות על המים ו... קמפ! ומפרצון עם מים שקופים שקופים, ובאר קטן על המים, ואנשים נחמדים רובם צ'כים.

באתי, לא מצאתי את בעל הבית וישבתי סתם, ממתין, ובא אחד הצ'כים והביא לי בירה. אחר כך בא בחור ואמר לי תקים את האוהל, על תעשה חשבון. הלך הצ'כי סיפר לכולם שבאתי מוינה על אופניים, והופ - נהיו לי עשרה חברים חדשים, הם ונשותיהם, והביאו לי בירה ושנאפס וקפה ויין, ושכחתי איך קוראים לי. אבל את נתניהו לו שכחתי. יש דברים שלא שוכחים.

הטיפוס בבוקר באמת היה קשה, ממש קורע, אבל דבר נחמד יש באי הזה, שתאנים וגפנים גדלים בטבע, ואיפה שלא תעצור יש תאנים, שהם גוש של מתיקות משגעת בהישג יד. ובכלל זה אי מקסים מאין כמוהו, עם כפרים קטנטנים שהזמן לא חל עליהם, וטרסות וכרמי זיתים וענבים, ורק כביש אחד על ראש הרכס, והמון שבילי עפר תלולים תלולים, שיורדים אל המפרצים המקסימים מקסימים, כמו זה שבו ביליתי את הלילה.
ועכשיו לקחתי את המעבורת חזרה ליבשת, ונפלתי על חוף המוני ורועש, וקמפ צפוף ורועש ודי מטונף. איזה הבדל..

טוב נו, ניתן לתמונות לדבר.
ותרשמו לכם - Hvar, זה השם של האי.





כל אחד והרכב שלו...

הקמפ הקסום

ועוד טוררים שפגשתי על האי. צרפתים.

מבט מהאי אל היבשת. את החומה שממול, שגוהה מעל 1200 מטר אטרך לטפס...

הקצה הדרומי של האי

יום ראשון, 6 באוגוסט 2017

חצי קילו תחת

השרב נמשך כבר כמה ימים. כל יום אני אומר אולי מחר אני אנוח כי אי אפשר לרכוב בחום הזה, אבל כל בוקר, כשנדמה שטיפה יותר קריר, אני מתפתה, כי אני מת להגיע כבר לספליט, ששם יש לי תוכניות גדולות.

כך גם היום יצאתי אל התופת מקמפ חמוד בעיירה יפהפיה שבשביל מה לי לזוז משם ביכלל, והעליות התמשכו והתמשכו, והשמש יקדה ללא רחמים. בשלב מסויים, על אף שהעליה לא הייתה בשיפוע נוראי, התחלתי לדחוף ברגל. קורה. אממה? לא מצליח לדחוף! אין כוח! מוצא איזה צילו של צל ונח כמה דקות, עולה על האופניים - לא הולך. יורד וממשיך בדחיפה - גם לא הולך. מה קורה? מביט בסמרטפון ליראות כמה עליה עוד יש, מסיר את המשקפיים כדי לראות יותר טוב - מטושטש! יכול להיות שהמסך יצא מפוקוס? יש בכלל דבר כזה?

כששלפתי את הבקבוק ראיתי שגמרתי את כל המים. מה עושים? אני פה בכביש שומם, פעם בשעה עוברת מכונית ושום ישוב לא נראה באופק. מצאתי איזה בודקה ונמרחתי על הרצפה כמו פגר. לא זוכר שהשתנתי בכלל מהבוקר. פתאום עולה בדעתי שאני מתייבש, או חוטף מכת שמש, או שניהם. זכרתי שהייתה לי עגבניה, ועגבניה זה מים. אכלתי אותה עם הרבה מלח, וזה אושש אותי קצת.

עכשיו ראיתי שכמה מאות מטרים קדימה יש בית שמהארובה שלו עולה עשן. מה קורה איתם אלה, עכשיו הדליקו את האח? קר להם או מה? הינה באו ההזיות, אני אומר לעצמי. זהו אני גוסס. התחלתי לדחוף לעבר הבית, כי אם יש עשן בארובה, יש אנשים, ואם יש אנשים יש מים. מה שבטוח התחלתי להתארגן לתפילה - לזכור בראש את כל האלוהימים שאני מכיר, אולי אחד מהם יהיה בן אדם ויעזור, ולא יזיק אם אזכיר גם כמה קדושים, מאמה טרזה, באבא סאלי, רנטגן, כאלה.

אני מגיע מול הבית, ויש מכוניות חונות בחזית, והעשן עולה בכלל מביתן קטן בחצר. מציץ פנימה - אנשים לבושים יפה יושבים סביב שולחנות ערוכים, ואני, כולי סמרטוט מסריח ונוטף. לא נעים, התיישבתי בחוץ. יצאה מלצרית זקנה עם פרצוף של 'מה זה בא לי עכשיו' ואף מילה אנגלית. עשיתי לה עם היד 'מים, ותביאי גם קפה על הדרך'. עשתה לי 'לא מבינה'. הביאה תפריט בקרואטית, לא מבין כלום. עשתה לי 'בוא אחרי'. הולכים לביתן בחצר שם שני כבשים מסתובבות להן על שיפוד בכיף. אמרתי סבבה, תביאי, וטפחתי על התחת בהדגשה. בזה הרגע צילו של חיוך עלה על הפנים הזקנות - הבנה התחילה להתרקם... עשתה 'כמה?' עשיתי 'חצי קילו'.

על הסלט הלחם והבירה כבר לא היינו צריכים להכביר מילים, הם באו לבד. לא כדאי שאני אפרט כמה טעים זה היה כי אני ממש לא אובייקטיבי, וגם לא בטוח שבהכרה מלאה. אבל השארתי טיפ מכובד ביותר. מגיע.






יום חמישי, 3 באוגוסט 2017

ביי ביי גורדנה, הלו איאן

תכננתי לצאת לדרך מוקדם כי לפניי רכס די מאיים לעבור, אבל גורדינה פיתתה אותי עם ארוחת בוקר מלווה בפיטפוטי בוקר והזמן עף.
הטיפוס לא היה כל כך נורא, גובה הפס 770 מטר והשיפועים לא עברו את ה 8%, אבל השרב היה נוראי 40 צלסיוס בצל, ואני רוכב בשמש. וכך התוכנית היפה שלי להתקדם 70 ק"מ בתקווה להגיע לספליט תוך יומיים נמסה אל תוך הזיעה, ואיתרתי קמפ נחמד לגדות לגונה חמודה, ואמרתי די, ב 2 בצוהריים ואחרי 40 קמ.

מיד ראיתי שלמקום יש כמה יתרונות יוצאי דופן. ראשית, יש בו צל. שנית, הוא ממוקם על שפת המים ממש. שלישית, במרחק חצי קילומטר יש כפר, ובכפר הדוכנים מוכרים קוקה קולה קרה כקרח (במחירים מופקעים האופיניים לגזלנים, שלא מגיעים לחצי המחיר בארץ). זהו, אמרתי. תמחקו את כל המקומות שאמרתי עליהם "גן עדן", כי זה גן עדן האמיתי, ושלא יעבדו עליכם!

את פני קיבל איאן אם חיוך רחב. הוא ליווה אותי לחלקת האוהל שהקצה לי ואף העניק לי כבל חשמל עד האוהל, ושלוק ארוך מהיין תוצרת בית שלו. תודו - גן עדן! לעת ערב, לאחר כביסה של כל הפריטים הניתנים לכיבוס ושחיה קצרה, הודעתי לאיאן שאני נשאר לעוד לילה, הגיע הזמן ליום חופש. הוא, ברוב חוצפתו, אומר לי שהוא לא חשב אחרת, ומסובב אלי את מסך המחשב שלו להראות לי שאני כבר מסומן גם למחר בלילה.

אחרי שהעברתי את הבוקר באולטרה-עצלתיים, הופיע איאן עם הפתעה: טוררית חמודה על אופניים עמוסים, שהגיעה ממינכן, ובדרכה לבקר את סבה וסבתה באיזה כפר כ 200 ק"מ מכאן. עדיין אין לי מושג איך קוראים לה, כי היא נראתה מותשת ונתתי לה להקים לעצמה את האוהל בשקט לפני התחקיר היסודי, והלכתי לכפר לדפוק המבורגר לחיזוק.

המקום די מזכיר את הכינרת שלנו, עם כל העמך בלי חולצה ובקפקפים ומשקפי שמש וקופסת מלבורו תחובה מתחת לכרס, וכל הזוהמה האופיינית, הגזלנים, והחומולוגים שבאים לגזלן מאחורה ועושים ת'עצמם חבר שלו מהצבא כדי לעקוף ת'תור. פלא שאני מרגיש בבית?







יום שלישי, 1 באוגוסט 2017

באד אנד ברקפסט גורדנה

ככל שאני מתרחק מזגרב אני יודע שאני על המסלול הנכון. זהו הכביש הישן שבין זגרב לספליט, שהן שתי הערים הגדולות במדינה. בשנים האחרונות נבנה כביש אגרה רב מסלולי משוכלל והתנועה הכבדה עברה לשם, והכביש הישן הפך לדרך מטיילים יפה ונעימה. נראה שהמהלך הזה די טרי והכביש עוד לא הסתאב והפך למלכודת תיירים דוחה. התנועה דלילה ומורכבת מאופנוענים עמוסי ציוד, קרוואנים שנוסעים אל הקמפינגים שבחוף, ויש גם לא מעט מכוניות עם אופני הרים על הגג, כנראה בדרך למונטנגרו. ואני, הטורר היחידי בשטח. לא פגשתי עוד אחד כמוני מאז ברטיסלבה.

אתמול פגשתי לראשונה את יורו וולו 8, "שביל הים התיכון" שעובר באותו כביש, ואני עליו עכשיו למאות הקילומטרים הבאים. שלשום הייתי בקפה-באר שיש לו חדרים בעלית הגג, 20 יורו, ואתמול בעוד אחד, 24 יורו כולל ברקפסט. המקומות האלה מנוהלים בדרך כלל ע"י אישה, שעושה הכל בזריזות ויעילות שלא יאומנו, וגם יודעות לדבר ולהתלוצץ עם כל אורח בשלוש שפות. אני מעריץ אותן. לפעמים, כשאחרון הלקוחות כבר הלך והמדאם מרשה לעצמה להדליק סיגריה ולהתרווח עם רגליים על השולחן, אני מצליח לקשור איתה שיחה קטנה.

היום היה יום ארוך באזור לא מיושב, ולקראת אחה"צ איתרתי עיר קטנה על המפה, הראשונה זה 70 קלומטר, והייתי בטוח שאמצא שם מקום לינה. אבל הגעתי לעיירה חצי נטושה ובלי שום מלון או משהו דומה. כבר חשבתי שאעלץ להתמקם שוב ביער, אבל כשאני חולף על פני הבתים האחרונים, מאחד הבתים יוצאת אישה מחייכת. זה חיוך וולקאם, אני אומר לעצמי. עושה לה סימן מרחוק "יש מצב לחדר ללילה?" עושה לי "בוא".
נעים מאוד - מושיטה יד ללחיצה - דנה בד אנד ברקפסט, קוראים לי גורדנה. ישר ידעתי שהפעם נפלתי על משהו טוב.

מגיע בעלה של גורדנה, בוריס, עם כובע מלחים על הראש, טיפוס חביב ביותר, ואומר לי "תיזהר, אנחנו לא לבד פה, יש עוד אורחים. אוסטרים. תתארגן, תתקלח, ואתה מוזמן לסוכת הקיץ שלנו לוולקאם דרינק." גורדנה מסבירה שפעם הוא עבד על ספינה למשך שלושה חודשים לפני שהפך לפועל רכבת לשלושים שנה, לכן הוא מתנהג ככה.

בסוכת הקיץ (המקסימה - מיותר לציין) האוסטרים, שהם מטפסי הרים, והפליגו בתיאורים מסמרי שיער על החיים בין שמים וארץ, ואני נענתי בסיפורי מסעות אופניים, ובוריס סיפק בירות ובדיחות מלחים וגורדנה ציינה שמדובר בפועל רכבת... ואז הוציאו לי את ספר האורחים. אתה ישראלי, אומרת גורדנה, תכתוב בעברית. איך את יודעת? כי ראיתי שריפרפת על כל הדפים ואת הדף בעברית קראת. וואלה, חוכמת מכשפות יש לך! אמרה הבירה שבראש שלי.

לא יודע איך מצאתי את הדרך לחדר שלי, שהוא, כרגיל, בעליית הגג...

תראו את העמק היפה הזה

הרכס שאני הולך לחצות מחר



הנוף הנשקף מחלוני

גורדנה בוריס והאוסטרים בבקתת הקיץ